איך נראה אצלכם ערב רגיל?

[אנה חדשה]

איך נראה אצלכם ערב רגיל?

שמתי לב שאצלינו כל המשפחה בסלון, הקטנים משחקים לבד ואיתנו, הגדול מגיע מדי פעם לדבר איתנו וסתם להיות עם כולם בסלון ורק הבן המאובחן תקוע מול המחשב ולא יוצא גם כשבקשים ממנו לצאת מהחדר.
אני מתלבטת האם לאפשר לו או כן לעודד להיות איתנו. לרוב, אם אציע לו לשחק איתי, הוא יסכים. אבל לא אם סתם אקרא לו לבוא להיות איתנו.

 

[arana1]

ככה נראה ערב רגיל בהרבה מאוד בתים

לא רק כאלה עם אנשים מאובחנים.

נערים וילדים שלא משתתפים במה שנחשב כפעילות קבוצתית אלא עושים דברים עם עצמם בשקט, כיום מול מסכים שמאפשרים אינטראקציה עמוקה ומעניינת יותר.

גם האח של ילדתי מתנהג ככה, והוא בכלל לא מאובחן ואין שום צורך לאבחן אותו

 

[schlomitsmile]

זאת אומרת שאם יש סיבה טובה לצאת- הוא יוצא
נער שמתבצר בחדרו תקופה ארוכה, ושום דבר לא יזיז אותו משם- סיבה לדאגה.
נער שמעדיף לשחק במחשב מאשר סתם לשהות עם הוריו ואחיו או לא משנה עם מי-
התנהלות סבירה.
&nbsp
לשאלתך- גם הבנים שלי מרבים לבלות מול מסכים,
כולל היחיד שאינו מאובחן.
ההבדל ביניהם הוא ששלושת המאובחנים מעדיפים משחקי אסטרטגיה במחשב
והנ"ט בווטסאפ וכד'.
הזמן המשפחתי חשוב לכולנו- כולם מתכנסים לארוחת ערב.
כולם מכינים יחד את קבלת השבת.
מארגנים פעילויות שונות מדי פעם, שמעניינות את כולם.

 

[אנה חדשה]

אני פשוט לא יודעת איך למצוא איזון

בין לתת לו להיות לבד עם עצמו ועם מה שמרגיע אותו לבין להיות עם המשפחה

 

[schlomitsmile]

מציאת האיזון הנכון לו
היא המשימה שלו.
זה חלק מהזהות שלו.
אמא יכולה להזמין את הבן להשתתף במשהו שלהבנתה עשוי לעניין אותו,
ולקבל את בחירתו להענות להזמנה או לא.
כך הוא יודע שהוא רצוי,
שמקשיבים לו (מזמינים אותו לדברים שאכן בעקרון רלוונטיים לו)
ושמקבלים לגמרי מה שיבחר.