איך עונים על "למה?"

LayLadyLay

New member
איך עונים על "למה?"

במסגרת הלימודים שלי אנחנו עושים סבב עם ילדים חירשים. עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות דיברו איתנו על שלבי האבל בקבלת הבשורה שילדיהם חירשים.
אני כמובן לקחתי את זה לכיוון שלי, האישי, ההתמודדות עם החולי של אבא שלי ובשלב מאוחר יותר- עם מותו.
אחד השלבים הבולטים ביותר הוא שלב הכעס, ההאשמה, השאלה העיקרית שמלווה את השלב היא-
"למה לי?"

איך מתמודדים עם שאלה כזו, איך מנסים לענות להם ואיך ממשיכים לחיות עם התשובה שמתקבלת?!
 

LayLadyLay

New member
מנסה לענות..

מאז שאבא שלי חלה ובעיקר מאז שהוא נפטר, הרבה פעמים שאלתי את עצמי "למה זה קרה לי?למה זה קרה לו?". הגעתי למצבים שהייתי מסתכלת על אנשים אחרים וחושבת- "למה אבא שלהם בחיים ושלי לא?" וזה אף הוביל למצב של ריחוק קטן ביני לבין חבר שלי, בגלל שקינאתי בו.
ככל שהזמן עבר, היו יותר מצבים שרציתי שאבא שלי יהיה לצידי ולכן יותר מצבים שלא הבנתי למה דווקא לי, בשיא שנותיי, אין אבא שילווה אותי בתהליכים שאני עוברת.
אבל האמת היא, שבחלוף הזמן הבנתי שאין בכלל מקום לשאלה "למה".
הרי זה לא קרה כי הייתי ילדה רעה וזה לא קרה כי אבא שלי היה אדם לא טוב, זה גם לא קרה כי היה יום חמישי והיו שמיים כחולים. זה בכלל לא קרה מסיבה שאפשר לנמק אותה. זה פשוט קרה. אני לא מרגישה שלשאלה הזו יש מקום בחיים שלי כי היא רק יוצרת יותר תסכולים, כעסים כלפי האנשים סביבי שיש להם אבא ולא מובילה אותי להתמודדות עם המצב הקיים.
אני מרגישה שבמקום שלי היום אני אומרת לעצמי- "זה קרה לי!" בלי סימן שאלה בכלל..
נכון, זה קרה, זה קורה, זה יקרה- הרי כל החיים שלי יושפעו מהרגע הזה שאבא שלי אמר "זה גידול".
אבל השאלה שאני שואלת את עצמי היא איך אני מתמודדת עם זה מכאן והלאה... ואחד הדברים שניסיתי לעשות זה להקים את הפורום הזה.

אני רוצה להוסיף בהערת שוליים שחברה טובה אמרה לי בתקופה שאבי היה חולה שבטח הרבה אנשים אומרים לי "יהיה בסדר", או "תהיי חזקה" וכדומה. ולדעתה דווקא עכשיו זה זמן טוב להיות חלשה, עכשיו זה הזמן לבכות, לבקש עזרה. ועוד היא אמרה, שנכון שזו תקופה קשה ואין ממש סיבה שניתן להגדיר למה דווקא המשפחה שלי נבחרה לעבור את החוויה הזו, אבל אפשר להסתכל על זה כשיעור בחיים שצריך לעבור, מקום נמוך שממנו צריך לצמוח -ומאד התחברתי לזה. ידעתי שגם אבא שלי, אם היה צריך לייעץ לי מהצד, היה אומר לי משהו זהה, הרי הוא זה שתמיד אמר ש"צריך להפיק נכס מכל נאחס".
 

kmiki

New member
עונה בהסתייגות

מעולם לא שאלתי למה, לא כשאמי חךתה ולא כשבני חלה, לא כשאבי נפצע קשה, ולא בשום שלב אחר של חיי.
אני לא מאמינה בלמה, ולא מאמינה בשאלות פילוסופיות בכלל.
אני מאמינה בקדימה ובעתיד ובמה שעושים כדי לשפר את המצב, כמה שאפשר.
ההסתייגות היא על כך שלא חוויתי מוות, אצלנו להכל היה סוף טוב, מאד יכול להיות שאם לא היה סוף טוב, הייתי שואלת למה.
אבל תכלס, קשה לי להאמין שהייתי שואלת למה.
אין לי אמונה בשום כוח עליון, ולא היתה לי אף פעם, אז גם אין לי למי למען שאלה כזו, כנראה שזו הסיבה.
 
אני דווקא מאמינה בכח עליון, והסיפור שלנו...

הסתיים במות אמי האהובה, ולמרות זאת- מעולם לא טרחתי לשאול "למה לי?" כפי שכתבת בעצמך....

מיותר להתעסק בזה, כשהמציאות דורשת מאיתנו יוזמה, תושייה, פעולה, ואפילו התמודדות רגשית עם אובדן או אבל...
 

healerit

New member
אבא שלי שאל: למה זה מגיע לי?

זה היה כשבועיים לפני מותו.

אמרתי לו: אבא, זה לא מגיע לאף אחד. זה לא מגיע לך.
ויחד עם זאת במצב הנוכחי מדהימה אותי הדרך שעשית בזכות המחלה הזו.
המחלה איומה אך היא הוציאה מאיתנו דברים שלא יאמנו...
פירטתי לו את הדברים האלו, את החוויות המעצימות שהיו מנת חלקנו.
אמרתי לו: לולא המחלה היית ממשיך לחיות את חייך כפי שהם ולא היית עושה שינוי כל כך גדול ותיקון כזה.

אני מרגישה שאבא שלי סיים את הגלגול הזה מוקדם מן הצפוי משום שעשה תיקון.
העבודה שהוא עשה, הדרך המאתגרת. לא מכירה הרבה אנשים סגורים ומופנמים שמצליחים להיפתח בצורה כזו לאהבה ולהעניק אהבה.
יש הבדל של שמיים וארץ בין מי שאבא שלי היה טרם המחלה לאדם ממנו נפרדתי.
המחלה הקשה היא לא רק איומה ורעה. היא הביאה לנו גם רגעי חסד שלעולם לא היינו זוכים להם בלעדיה.
לי זה ענה על השאלה. אבא שלי הפסיק לשאול אותה אחרי תשובתי אז יתכן שקיבל אותה.

אני מתנצלת מראש, כאשר אני מדברת על גלגולים, אם אני פוגעת במישהו או באמונתו.
במידה וזה מפריע לכם ואתם לא מתחברים, אני אבין זאת ואקצר כשאני נוגעת בנושאים האלה.

 

kmiki

New member
אני חושבת שיש מקום לכל הגישות

ולכל אחד יש את הדרך שלו והאמונה שלו.
ריבוי משתתפים וריבוי גישות לטעמי רק מוסיף נופך מיוחד לתמיכה, שמישהו יכול להכנס לפורום הזה ולמצוא כל מיני גישות, חדשות שיכולות לעזור.
בי באופן אישי את לא פוגעת בכלל, ולהיפך, אשמח בהזדמנות אחרת (אני בעבודה) לשאול אותך קצת שאלות בנושא, אם אפשר.
 

healerit

New member
כתבתי מה שכתבתי כי לא כולם מאמינים או רוצים

לשמוע על כך.

בשבעה כשדיברתי על גלגולים ועל הנשמה של אבא שלי, שאגב תקשרה איתי עד לקבורה, אחי ואחותי כעסו עליי והתפתח ריב.
כך הבנתי שלא כולם רוצים/מוכנים לשמוע על התקשורת בין הנשמות ועל גלגולים. לפעמים זה מעורר אנטגוניזם


הנשמות הקרובות לנו ביותר מעבירות אותנו את השיעורים הקשים ביותר. למשל, מוות בטרם עת שמעורר אותנו, או מציב אותנו בפני אפשרויות חדשות, או דורש מאיתנו להתבגר או להיות יותר עצמאיים, או מביא אותנו להעריך את החיים ולהגשים את עצמנו באופן שטרם העזנו.
כל אחד והשיעור שלו בעקבות המוות. אלו שיעורים קשים מאוד מצד אחד, והמתגמלים ביותר מצד שני (מבחינת התפתחות).
כשאנחנו סובלים אנו חווים התפתחות מואצת. משום כך אני לא מתייחסת לסבל/כאב/צער כ"רע" בלבד ואני מקבלת אותו כדבר טבעי.

מה התוצאה של מותו של אבי:
1. לימוד יקר ערך ללוות אדם בתהליך גסיסה. כהילרית עד עתה התרכזתי בריפוי. כעת ניתנה לי הזדמנות לעזור לנשמה לעזוב את הגוף תוך שימוש בהילינג.
למדתי הרבה על האופן בו הנשמה עוזבת את הגוף ואיך ניתן לסייע. אפשר לומר שהתפתחה שיטה כמעט מעצמה, מתוך החיבור שלי לאבי. אני אוכל לפרט יותר בהמשך במידה ויש עניין.
2. כתוצאה מהכסף שירשתי אוכל לממש את היעוד שלי במלוא הפוטנציאל - אני רוצה לפתוח מרכז טיפולים וסדנאות.
3. אחריות - לדעת מה לעשות עם כספי הירושה, לחשוב במה להשקיע אותם. זו אחריות גדולה כי מעולם לא היה לי סכום כזה.

אבא שלי היה מהנדס שכלל לא התחבר לעולם הרוח. הוא תמיד צחק עליי

ויום אחד, עוד בתחילת המחלה, קניתי לו אבן. כשהוא השתעל ממושכות ביקשתי שיניח את האבן על החזה. השיעול פסק למשך חצי יום ויותר.
יום אחר כך כשהוא השתעל שמתי לב שהוא מניח את האבן על הגוף. בת זוגו שאלה: מה אתה עושה? הוא הסביר לי שאין לו מושג למה אבל זה מפסיק את השיעול.
ככה הוא התחיל להיפתח ולהתנסות בטיפולים שלא לכולם הוא התחבר. הוא הכי התחבר להילר המדהים שלו, שהסביר לו על הנשמה והקשר שלה עם הגוף.

יש לי חוויות מגלגולים קודמים, זכרונות, ולכן אצלי זה לא בגדר אמונה אלא בגדר ידיעה. אני מרגישה את הנשמה שלי ומודעת לשיעורים שעליי לעבור כדי להתפתח. המודעות הזו קיימת אצלי מגיל 21 לערך. במהלך השנים היא הלכה והתפתחה בזכות חוויות תקשור שהיו לי ובזכות הלימודים. כעת אני לומדת ריפוי בשחזור גלגולים ותיקון הקארמה וזה מסע מרתק של ריפוי.

מי שמתעניין מוזמן לשאול שאלות ואשתדל לענות כמיטב יכולתי והבנתי
 
אני אוהבת את הגישה הזו, של להסתכל קדימה

למה ,זה לא עוזר זה רק מוריד יותר למטה
כנראה שאם נפל להתמודד חייבים להתמודד בכל הכוח
ולא להיכנע ולא להיות חלש לא לתת לזה לשבור
אלא להלחם בכל הכוח .. עד הרגע האחרון ובמצב הטוב יותר זה עד ההחלמה ..

אין למה יש אז איך עכשיו וקדימה
 

kmiki

New member
נכון מאד

זו הגישה שלי לחיים באופן כללי, וכמו שאמרתי, זה כנראה נובע מחוסר האומנה שלי בכוח עליון, כי אם אין את מי לשאול למה, אז זה גם לא עולה בראש.
אחד הדיונים שאני הכי פחות אוהבת ונמנעת מהם אלה דיוני "אם יש אלוהים איך קרתה השואה", שזה לא רחוק מה"למה" קורים אסונות מכל סוג, ומחלות קשות ותאונות.
אני מאמינה שיש הרבה דברים בעולם שלנו שאנחנו עושים שמזיקים לעצמנו, ובתכלס, אנחנו יודעים היטב מהם, מעשני סיגריות עם סרטן ריאות במקרים רבים יודעים בדיוק למה, למרות שאמא שלי חלתה בסרטן ריאות בלי לעשן, אבל מילא, במקרים רבים חולות בסרטן השד יודעות למה (גנטיקה לפעמים, לפעמים בעקבות כל מיני טיפולי הפריה ), באופן כללי העולם שלנו הפך להיות עולם טכנולוגי שאינו תורם לבריאות שלנו.
יש סוגים של "איך נמנע" שגם עליהם אנחנו לא טורחים לענות לעצמנו, אז על ה"למה" בכלל לא.
 

healerit

New member
גם אבא שלי חלה בסרטן ריאות בלי לעשן

אצלנו היה מקרה של רשלנות רפואית ולכן הגילוי היה מאוחר.
סרטן הוא כל כך נפוץ, זו ממש מגפה. כל שבוע כמעט נודע לי על חולה נוסף.

בכל אופן, הייתי רוצה לעזור בכל דרך שתתאפשר למי שמעוניין.
צברתי הרבה ידע בתחומים שונים - מחקרים, תרופות, טיפולים, תזונה, זכויות, ציוד רפואי, תמיכה סיעודית.
אני אשמח לתרום מהידע הזה.

פעם בבית חולים פגשתי אח ואחות שליוו את אח שלהם לטיפול.
ראו שמצבו קשה. הוא הגיע לשם במונית. הם לא ידעו שמגיע להם החזר על אמבולנס (לכיוון אחד). הם לא ידעו לאיזה אמבולנס מומלץ לפנות - טוב ובמחיר סביר.
מייד רשמתי להם על דף טלפונים חשובים וטיפים לגבי מה שמגיע ואיך להשיג את זה.
המחלה הזו מייצרת כל כך הרבה עבודה שלפעמים אין זמן וכוח לברר מה מגיע ולמי פונים...
 
חד מ-3 זו הסטטיסטיקה...

בהינתן כזו סטטיסטיקה אין שום רלוונטיות לשאלה "למה דווקא לי", לדעתי....
בכלל, המטפלת שלי תמיד היתה אומרת לי (לא בהקשר הזה בכלל) ש"למה לי" זו שאלה לא פרודוקטיבית בעליל, ושעדיף לנסות לנצל (אולי בהקשר הזה יותר נכון לומר- עדיף לנסות להתמודד עם...) סיטואציות שמגיעות לחיינו, במקום להרגיש שנענשנו ולהתחפר בתחושות האשמה והרחמים העצמיים.

מודה שאני אישית, מעולם, בכל ההתמודדויות שעברתי בחיי- לא חשבתי אפילו פעם אחת "למה אני?". תמיד היה לי ברור שזה פשוט קרה, בלי אשמה של איש, ואני צריכה למצוא דרך להתמודד...
 
למעלה