איך פגשתי את אהבה
השמש, אותה כדור אש גדול שלחה את האור, שהאיר תיבה, ובתיבה עמדה התמונה של מי שאהבתי, היא הייתה כל כך יפה ופשוטה, אבל אף פעם לא שמה לב אליי. הייתי מאוהב בה, וכל יום כשהייתי חוזר הבייתה הייתי יוצא לכרי הדשא הענקיים שמאחורי הבית שלי בשביל לשבת עם התמונה שלה. החול, אותם גרגרים קטנים שיוצרים מרקם מחוספס לטפו לי את הרגליים כשצחקתי בקול הכי חזק שאפשר, עדיין מחיזק את אותה תמונה ביד, ולא רוצה לעשות שום דבר אחר. האוויר! אוי! האוויר הזה שאני נושם!, למה? תגידו לי למה לי לנשום?, האוויר הזה נהיה לרוח הרוח העיפה את התמונה שלי ערימת חציר אחת. התקרבתי לחציר וראיתי אותה שם. היא הייתה זוהרת ונוצצת כולה, אבל העור שלה היה מקומט ומקולף, " שלום לך?" היא אמרה לי בקול צרוד. הבטתי בה בפנים מלאות תמהון " אהבה, נעים מאד להכיר" היא לבש שמלה כתומה כזאת צמודה וחייכה חיוך מלאכותי. " אז מה?" היא שאלה " התאהבת כבר, הרגשת אותי חונקת אותך! הא! בן אדם טיפש, כל מה שיש לכם בראש זה להלחם ולאהוב, לשנוא אחד את השני ולעשות שלום!". " אבל?!" ניסיתי לדבר " איזה שום אבל ושום חבל!, פעם הייתי צעירה ויפה הייתי טהורה! אנשים אהבו לאהוב הייתי אז אחרת, היום שני ילדים בני שש עם חצ´קונים ובועת נזלת אומרים אחד לשני " אני אוהב אותך" או "אני אוהבת אותך", הכל בגלל איזה משחק, איזה... איזה משהו כזה פשוטי כזה! הם כבר לא יודעים מה זאת אמת". היה הניפה שרביט וערימת החציר הייתה לשער, נכנסו בעד השער, המקום היה צבוע ירוק כהה, וורוד בהיר, שילוב נורא של צבעים, עם תמונות קיר גדולות של דוגמניות צרפתיות עם תספורות קארה מוזרות, ברגע שמעתי מוזיקה חלשה, ארפג´יו של גיטרה עם שילוב של קסילופון וחצוצרה. " אנשים! הנה עוד אחד מאוהב". היא צעקה לכוון של שולחן, ישבו שם על שולחן ארוך עולי מאה ואפילו יותר אנשים שבכו, היו להם תמונות חתיכות שער בשקית, בגד, או סתם פיסת נייר. " בהמות! תפסיקו לבכות כבר, הנה, הבאתי לכם עוד יתוש לרשת!". לאט לאט נשפך האור וראיתי עוד יותר שולחנות. " ברוך הבא..." בכה אחד האנשים לידי. "מה זה כאן" " כאן זה המקום של הלבבות השבורים, אתה נמצא שלוחן של כל אלה שמאוהבים במי שלא אוהב אותם, כאן ליד אלה שבגדו בהם, אחר כך אלה שנזרקו, אלה שזרקו ועכשיו הם בודדים, כאלה שאין להם אהבה, ויש פה את האלה הכי מסוכנים, השונאים, הם בשולחן אחד ומתחננים נקמות, הם לא יודעים לחצין את האהבה שבתוכם, ובגלל זה הם שונאים!, הם אפילו לא יודעים את זה שהם אוהבים, הם רוצים להראות רק כוח.". כל אותו זמן הוא בכה, ואנשים נעצו בי מבטים, " מה יש לך?" הוא שאל אותי, והצביע על התמונה שביד שלי. " זאת התמונה שלה..." "אז בוא, שב ותבכה איתנו!" " אבל אין לי מה לבכות, כבר בכיתי מספיק ו..." " תסתום ותתחיל לבכות!" קם מאחורי מישהו " תחשוב שעל כל הנשיקות שלא תנשק אותך, כל הפעמים שלא תתחבקו שתאהבו, שתהנו מהחיים, אל תשכח שמי שנשבר לו הלב אין לו חיים, לי אין חיים, לך אין חיים לאף אחד פה אין חיים בלי האהבה הזאת שנעלמה, שברחה לנו! שחמקה פה בין האצבעות!!!!" " זה נכון!" קראה אהבה ועלתה על במה,היה שם מיקרופון, והיא התחילה לשיר. " לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא תחבק אותי אני אוהבת אותך אוהבת אותך ואתה לא אותי, אם רק תנשק אותי, אם רק תאהב אותי דקה, רק אז אדע! רק אז אדע! אתן את העולם, את חיי את ימי, אתן לך את אורי את סודותי ותשוקותי רק אם תאהב אותי, רק אם תגיד לי עכשיו.... רק אם תאהב אותי!". " תבכו בהמות!, תבכו שכל הכולם ישמע!" היא התפרעה והפכה שני שולחנות. "תכניסו אותם!" היא צעקה עכשיו, והקירות הירוקים הפכו לכלובים, סגורים, נעולים, חתומים, היו שם כל אלה שאהבנו, ראיתי את האהבה שלי מולי, קפואה. " את יודעת!" ניסיתי להגיד לה. אבל אז היא הרימה טלפון והתחילה לדבר " אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!" נסיתי לצעוק "רק שניה" היא אמרה למי שדברה איתו בטלפון " אתה מוכן רגע להפסיק לבכות לי, אתה אוהב אותי,כאילו, אז מה!? זה אומר שאני צריכה להחזיר לך אהבה?, תקשיב, אל תבין אותי לא נכון, אתה זה מי שאתה אני זה מי שאני, ואין סיכוי שנהיה ביחד!". באותו רגע הרגשתי שאני ליד טלפון ציבורי, היא דברה בקו השני ומצאתי את עצמי ברחוב שומם. " נחמד מאד!" אמרה אהבה. " עכשיו תחזור לכלוב שלך ותבכה". האדמה פתחה את פיה, ומצאתי את עצמי עם צורך הכי חזק לבכות לה, ובאמת בכיתי כמו כל מי שהיה שם. אהבה תפסה על שולחנות וזעקה- " אני ניצחתי בכל המלחמות, אמרו שאני תמיד אזכה, נתתי אור לזוגות צעירים, ועכשיו אני כאן, כל העולם הזה נהרס, אני נהרסתי, אתם היחידים שיודעים מי אני! אתם היחידים שיודעים מה זאת אהבה!!!" המשכתי לבכות, עד שלרגע מישהי עלתה על שולחן והניחה עליו כסא, והחלה לקרוא- " פעם הייתה נסיכה אחת שהתאהבה בנסיך מממלכה אויבת ואחרת, יום אחד חלתה כל הממלה במחלה חשוכת מרפא והנסיך הביא את התרופה ואת השלום, התחתן עם הנסיכה והם חיו בעושר ועושר עד עצם היום הזה". אהבה העיפה אותה מהשולחן, קרעה את הספר לגזרים וצעקה- " הייתה נסיכה שהתאהבה בנסיכה אחרת, ובגלל שהיא לא אהבה נשים הנסיכה השניה בכתה עד שמתה!!!!!!!!!" הראש שלי כאב, לא ידעתי מה אני עומד לעשות ויותר מכל פחדתי, הרגשתי לאט לאט שהאהבה בתוכי מתחילה להכלות, מי שהבטחתי לה שתמיד אוהב אותה ואצרה אותה גם כשהיא תהיה מבוגרת, אותה אחת צחקה עליי, אותה אחד פגעה בי ורצתה לפגוע בי, ופתאום אני שם לב איך כולם קמים, איך כולם פשוט עוזבים את הרצפה וקמים לכוון אהבה, אהבה נלחצה אבל הם תפסו אותה וקרעו אותה לגזרים, " אהבה זה לא תמיד אמת!" קרא אחד ואחריו כולם " אהבה לאת מיד מנצחת" " אהבה לא תמיד מנצחת". " אהבתי מישהו שלא אהב אותי בחזרה" "אהבתי מישהו שלא אהב אותי בחזרה". כולם התיישבו באותו רגע על הרצפה ורק אהבה עמדה שם, יא הייתה מעורפלת כולה ורק בכתה לנו- " אתם צודקים, היום אני חלשה אבל אני אתחזק, לא אוכל להפיץ את עצמי ולא אוכל לגרום לאחרים לאהוב אותכם, אבל כל עוד אתם זה אתם, אל תתנו לאף אחד לפגוע בכם, אל תתנו לאף אחד לגרום לכם להתאהב בו, לאף אחד, אל תאהבו רק אם אתם ידועים שזה סופי. יש הרבה דגים בים אבל אף אחד לא כמו הדג שלכם, אתם הפושעים הכי נוראיים מבחינתי, ולא אכפת לי שעבר הזה, עד שיום אחד!" " אהבה, מנצחת רק בשביל מישהו אחד" אמר מישהו אחר. " אם תפתחו אם טי וי תוכלו לראות איך עושים עליי כסף!" צחקה אהבה. קפאנו יושבים על הרצפה., מעורבבים ביחד, מכווצים, מפחדים, אבל אז אהבה פתחה שער, וראיתי את עצמי יושב על הדשא עם התמונה ביד.... היום כבר עברו שנתיים והאהבה עוד לא נצחה, לפני שנה פגשתי מישהו מוכר בשוויץ, גם אותו האהבה לקחה. ושיעור לא למדתי מזה, רק קצה אחד של חוט אורך מדי, קשה מדי וכואב מדי.
השמש, אותה כדור אש גדול שלחה את האור, שהאיר תיבה, ובתיבה עמדה התמונה של מי שאהבתי, היא הייתה כל כך יפה ופשוטה, אבל אף פעם לא שמה לב אליי. הייתי מאוהב בה, וכל יום כשהייתי חוזר הבייתה הייתי יוצא לכרי הדשא הענקיים שמאחורי הבית שלי בשביל לשבת עם התמונה שלה. החול, אותם גרגרים קטנים שיוצרים מרקם מחוספס לטפו לי את הרגליים כשצחקתי בקול הכי חזק שאפשר, עדיין מחיזק את אותה תמונה ביד, ולא רוצה לעשות שום דבר אחר. האוויר! אוי! האוויר הזה שאני נושם!, למה? תגידו לי למה לי לנשום?, האוויר הזה נהיה לרוח הרוח העיפה את התמונה שלי ערימת חציר אחת. התקרבתי לחציר וראיתי אותה שם. היא הייתה זוהרת ונוצצת כולה, אבל העור שלה היה מקומט ומקולף, " שלום לך?" היא אמרה לי בקול צרוד. הבטתי בה בפנים מלאות תמהון " אהבה, נעים מאד להכיר" היא לבש שמלה כתומה כזאת צמודה וחייכה חיוך מלאכותי. " אז מה?" היא שאלה " התאהבת כבר, הרגשת אותי חונקת אותך! הא! בן אדם טיפש, כל מה שיש לכם בראש זה להלחם ולאהוב, לשנוא אחד את השני ולעשות שלום!". " אבל?!" ניסיתי לדבר " איזה שום אבל ושום חבל!, פעם הייתי צעירה ויפה הייתי טהורה! אנשים אהבו לאהוב הייתי אז אחרת, היום שני ילדים בני שש עם חצ´קונים ובועת נזלת אומרים אחד לשני " אני אוהב אותך" או "אני אוהבת אותך", הכל בגלל איזה משחק, איזה... איזה משהו כזה פשוטי כזה! הם כבר לא יודעים מה זאת אמת". היה הניפה שרביט וערימת החציר הייתה לשער, נכנסו בעד השער, המקום היה צבוע ירוק כהה, וורוד בהיר, שילוב נורא של צבעים, עם תמונות קיר גדולות של דוגמניות צרפתיות עם תספורות קארה מוזרות, ברגע שמעתי מוזיקה חלשה, ארפג´יו של גיטרה עם שילוב של קסילופון וחצוצרה. " אנשים! הנה עוד אחד מאוהב". היא צעקה לכוון של שולחן, ישבו שם על שולחן ארוך עולי מאה ואפילו יותר אנשים שבכו, היו להם תמונות חתיכות שער בשקית, בגד, או סתם פיסת נייר. " בהמות! תפסיקו לבכות כבר, הנה, הבאתי לכם עוד יתוש לרשת!". לאט לאט נשפך האור וראיתי עוד יותר שולחנות. " ברוך הבא..." בכה אחד האנשים לידי. "מה זה כאן" " כאן זה המקום של הלבבות השבורים, אתה נמצא שלוחן של כל אלה שמאוהבים במי שלא אוהב אותם, כאן ליד אלה שבגדו בהם, אחר כך אלה שנזרקו, אלה שזרקו ועכשיו הם בודדים, כאלה שאין להם אהבה, ויש פה את האלה הכי מסוכנים, השונאים, הם בשולחן אחד ומתחננים נקמות, הם לא יודעים לחצין את האהבה שבתוכם, ובגלל זה הם שונאים!, הם אפילו לא יודעים את זה שהם אוהבים, הם רוצים להראות רק כוח.". כל אותו זמן הוא בכה, ואנשים נעצו בי מבטים, " מה יש לך?" הוא שאל אותי, והצביע על התמונה שביד שלי. " זאת התמונה שלה..." "אז בוא, שב ותבכה איתנו!" " אבל אין לי מה לבכות, כבר בכיתי מספיק ו..." " תסתום ותתחיל לבכות!" קם מאחורי מישהו " תחשוב שעל כל הנשיקות שלא תנשק אותך, כל הפעמים שלא תתחבקו שתאהבו, שתהנו מהחיים, אל תשכח שמי שנשבר לו הלב אין לו חיים, לי אין חיים, לך אין חיים לאף אחד פה אין חיים בלי האהבה הזאת שנעלמה, שברחה לנו! שחמקה פה בין האצבעות!!!!" " זה נכון!" קראה אהבה ועלתה על במה,היה שם מיקרופון, והיא התחילה לשיר. " לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא תחבק אותי אני אוהבת אותך אוהבת אותך ואתה לא אותי, אם רק תנשק אותי, אם רק תאהב אותי דקה, רק אז אדע! רק אז אדע! אתן את העולם, את חיי את ימי, אתן לך את אורי את סודותי ותשוקותי רק אם תאהב אותי, רק אם תגיד לי עכשיו.... רק אם תאהב אותי!". " תבכו בהמות!, תבכו שכל הכולם ישמע!" היא התפרעה והפכה שני שולחנות. "תכניסו אותם!" היא צעקה עכשיו, והקירות הירוקים הפכו לכלובים, סגורים, נעולים, חתומים, היו שם כל אלה שאהבנו, ראיתי את האהבה שלי מולי, קפואה. " את יודעת!" ניסיתי להגיד לה. אבל אז היא הרימה טלפון והתחילה לדבר " אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!" נסיתי לצעוק "רק שניה" היא אמרה למי שדברה איתו בטלפון " אתה מוכן רגע להפסיק לבכות לי, אתה אוהב אותי,כאילו, אז מה!? זה אומר שאני צריכה להחזיר לך אהבה?, תקשיב, אל תבין אותי לא נכון, אתה זה מי שאתה אני זה מי שאני, ואין סיכוי שנהיה ביחד!". באותו רגע הרגשתי שאני ליד טלפון ציבורי, היא דברה בקו השני ומצאתי את עצמי ברחוב שומם. " נחמד מאד!" אמרה אהבה. " עכשיו תחזור לכלוב שלך ותבכה". האדמה פתחה את פיה, ומצאתי את עצמי עם צורך הכי חזק לבכות לה, ובאמת בכיתי כמו כל מי שהיה שם. אהבה תפסה על שולחנות וזעקה- " אני ניצחתי בכל המלחמות, אמרו שאני תמיד אזכה, נתתי אור לזוגות צעירים, ועכשיו אני כאן, כל העולם הזה נהרס, אני נהרסתי, אתם היחידים שיודעים מי אני! אתם היחידים שיודעים מה זאת אהבה!!!" המשכתי לבכות, עד שלרגע מישהי עלתה על שולחן והניחה עליו כסא, והחלה לקרוא- " פעם הייתה נסיכה אחת שהתאהבה בנסיך מממלכה אויבת ואחרת, יום אחד חלתה כל הממלה במחלה חשוכת מרפא והנסיך הביא את התרופה ואת השלום, התחתן עם הנסיכה והם חיו בעושר ועושר עד עצם היום הזה". אהבה העיפה אותה מהשולחן, קרעה את הספר לגזרים וצעקה- " הייתה נסיכה שהתאהבה בנסיכה אחרת, ובגלל שהיא לא אהבה נשים הנסיכה השניה בכתה עד שמתה!!!!!!!!!" הראש שלי כאב, לא ידעתי מה אני עומד לעשות ויותר מכל פחדתי, הרגשתי לאט לאט שהאהבה בתוכי מתחילה להכלות, מי שהבטחתי לה שתמיד אוהב אותה ואצרה אותה גם כשהיא תהיה מבוגרת, אותה אחת צחקה עליי, אותה אחד פגעה בי ורצתה לפגוע בי, ופתאום אני שם לב איך כולם קמים, איך כולם פשוט עוזבים את הרצפה וקמים לכוון אהבה, אהבה נלחצה אבל הם תפסו אותה וקרעו אותה לגזרים, " אהבה זה לא תמיד אמת!" קרא אחד ואחריו כולם " אהבה לאת מיד מנצחת" " אהבה לא תמיד מנצחת". " אהבתי מישהו שלא אהב אותי בחזרה" "אהבתי מישהו שלא אהב אותי בחזרה". כולם התיישבו באותו רגע על הרצפה ורק אהבה עמדה שם, יא הייתה מעורפלת כולה ורק בכתה לנו- " אתם צודקים, היום אני חלשה אבל אני אתחזק, לא אוכל להפיץ את עצמי ולא אוכל לגרום לאחרים לאהוב אותכם, אבל כל עוד אתם זה אתם, אל תתנו לאף אחד לפגוע בכם, אל תתנו לאף אחד לגרום לכם להתאהב בו, לאף אחד, אל תאהבו רק אם אתם ידועים שזה סופי. יש הרבה דגים בים אבל אף אחד לא כמו הדג שלכם, אתם הפושעים הכי נוראיים מבחינתי, ולא אכפת לי שעבר הזה, עד שיום אחד!" " אהבה, מנצחת רק בשביל מישהו אחד" אמר מישהו אחר. " אם תפתחו אם טי וי תוכלו לראות איך עושים עליי כסף!" צחקה אהבה. קפאנו יושבים על הרצפה., מעורבבים ביחד, מכווצים, מפחדים, אבל אז אהבה פתחה שער, וראיתי את עצמי יושב על הדשא עם התמונה ביד.... היום כבר עברו שנתיים והאהבה עוד לא נצחה, לפני שנה פגשתי מישהו מוכר בשוויץ, גם אותו האהבה לקחה. ושיעור לא למדתי מזה, רק קצה אחד של חוט אורך מדי, קשה מדי וכואב מדי.