איך צמצמתי במידה ניכרת את הגמגום
שלום, שמי ברק, התחלתי לגמגם בערך בגיל 4. אולי זה היה במזל, אך תמיד הייתי מוקף באנשים שלא היה כ"כ אכפת להם מזה. נהגתי להתחמק מלדבר בכיתה כשהמורה היתה שואלת איזו שאלה, אבל בעקרון רק האנשים הקרובים אליי ביותר היו ממש מודעים לגמגום (ההורים שלי, החברים שלי). השאר חשבו שאני בן אדם שקט שביטוי עצמי זו לא אחת מתכונותיו החזקות. זה לא שזה לא הפריע לי. לפעמים רציתי להגיד משהו, או לספר, אבל פשוט לא יכולתי. כשהגעתי לתיכון, התחלתי לבחון את התופעה יותר לעומק. גיליתי שאני לא מגמגם כשאני מדבר אל עצמי או כשאני מקריא מתוך ספר. הגעתי למסקנה שגמגום זו תופעה פסיכולוגית. התחלתי לחפש את הגבול בין המצב בו אני לא מגמגם (כשאני לבד) לבין המצב שבו אני מגמגם. עשיתי כמה דברים. ראשית, ביקשתי מחברה שלי שתשב לידי בזמן שאני מקריא ספר. גיליתי שזה יותר קשה מאשר להקריא את הספר כשאף אחד לא שומע. אבל התמדתי בזה, ולאחר כמה שבועות עצם הימצאותה בחדר איתי כבר לא כל כך הפריעה לי בקריאה. השיטה עזרה גם לדיבור שלי עם אנשים. דבר נוסף שעשיתי יכול להישמע די מוזר. במהלך החודשים האחרונים, אני לוקח את הפלאפון שלי, יוצא החוצה, מתיישב ליד אנשים בתחנת אוטובוס (או בכל מקום שאנשים יושבים ומחכים) ומעמיד פנים שאני מדבר עם מישהו בטלפון. בהתחלה היה לי קשה. ממש נלחצתי מהעובדה שאני כמעט מנהל שיחה שלמה ליד אנשים. אבל המשכתי לעשות את זה, גם משום שמצאתי בזה איזושהי הנאה. דמיינתי לעצמי שאני מדבר עם האנשים שלידי. אני עדיין עושה את זה, כבר כמה חודשים. והשיפור - עצום. הגעתי לרמה שאני יכול לדבר בטלפון - ממש לנהל שיחה אמיתית - כמעט בלי שום בעיה. קצת נתקע, אבל רק קצת יותר מההפסקות הרגילות שאנשים חווים בעת הדיבור. התחלתי לעבוד מהבית, עבודה שדורשת שיחות מאוד ארוכות עם ההבוס, כמעט כל יום. אני יכול להגיד שאני מחכה בקוצר רוח לשיחה היומית שלי עם הבוס, שלוקחת לפעמים יותר משעתיים (שיחת עבודה, במהלכה אנחנו עוברים ביחד על העבודה שעשיתי ועושים מעין סיעור מוחין משותף על אפשרויות לשיפור). לפני שנה, לא הייתי מאמין שיגיע מצב ושיחת טלפון תהפוך למשהו שאני אהנה ממנו (הורים שלי היו בהתחלה בהלם גמור כשהם ראו שאני מבלה שעות על הטלפון). גם יכולת השיחה שלי עם אנשים השתפרה, אבל אני לא מרגיש עדיין כה חופשי כמו בטלפון - אני ממשיך לעבוד על זה. סיגלתי לעצמי מעין טון כזה רגוע, מסביר... לא יודע איך להסביר את זה. טון של אדם סבלני שמוכן ורוצה להסביר משהו לבן-שיחו. ושמתי לב שלאנשים נהיה יותר כיף לדבר איתי. אני מדבר באופן שקט, רגוע - וכמובן ממשיך לשפר את יכולתיי. לסיכום - אני לא יודע אם אפשר להיפטר לגמרי מהגמגום. לא נפטרתי ממנו לגמרי, אבל הגעתי למצב שלא חלמתי עליו לפני שנה. תחקרו את עצמכם. תלמדו מתי אתם מגמגמים יותר ומתי פחות. תתאמנו. (לפי דעתי, "דיבור" בטלפון בחברת אנשים אחרים יכול ללמד להוריד את המתח). אני בטוח שכל אחד שמגמגם יכול, לכל הפחות, להפוך את חייו להרבה יותר נעימים בעזרת הרבה התמדה.
שלום, שמי ברק, התחלתי לגמגם בערך בגיל 4. אולי זה היה במזל, אך תמיד הייתי מוקף באנשים שלא היה כ"כ אכפת להם מזה. נהגתי להתחמק מלדבר בכיתה כשהמורה היתה שואלת איזו שאלה, אבל בעקרון רק האנשים הקרובים אליי ביותר היו ממש מודעים לגמגום (ההורים שלי, החברים שלי). השאר חשבו שאני בן אדם שקט שביטוי עצמי זו לא אחת מתכונותיו החזקות. זה לא שזה לא הפריע לי. לפעמים רציתי להגיד משהו, או לספר, אבל פשוט לא יכולתי. כשהגעתי לתיכון, התחלתי לבחון את התופעה יותר לעומק. גיליתי שאני לא מגמגם כשאני מדבר אל עצמי או כשאני מקריא מתוך ספר. הגעתי למסקנה שגמגום זו תופעה פסיכולוגית. התחלתי לחפש את הגבול בין המצב בו אני לא מגמגם (כשאני לבד) לבין המצב שבו אני מגמגם. עשיתי כמה דברים. ראשית, ביקשתי מחברה שלי שתשב לידי בזמן שאני מקריא ספר. גיליתי שזה יותר קשה מאשר להקריא את הספר כשאף אחד לא שומע. אבל התמדתי בזה, ולאחר כמה שבועות עצם הימצאותה בחדר איתי כבר לא כל כך הפריעה לי בקריאה. השיטה עזרה גם לדיבור שלי עם אנשים. דבר נוסף שעשיתי יכול להישמע די מוזר. במהלך החודשים האחרונים, אני לוקח את הפלאפון שלי, יוצא החוצה, מתיישב ליד אנשים בתחנת אוטובוס (או בכל מקום שאנשים יושבים ומחכים) ומעמיד פנים שאני מדבר עם מישהו בטלפון. בהתחלה היה לי קשה. ממש נלחצתי מהעובדה שאני כמעט מנהל שיחה שלמה ליד אנשים. אבל המשכתי לעשות את זה, גם משום שמצאתי בזה איזושהי הנאה. דמיינתי לעצמי שאני מדבר עם האנשים שלידי. אני עדיין עושה את זה, כבר כמה חודשים. והשיפור - עצום. הגעתי לרמה שאני יכול לדבר בטלפון - ממש לנהל שיחה אמיתית - כמעט בלי שום בעיה. קצת נתקע, אבל רק קצת יותר מההפסקות הרגילות שאנשים חווים בעת הדיבור. התחלתי לעבוד מהבית, עבודה שדורשת שיחות מאוד ארוכות עם ההבוס, כמעט כל יום. אני יכול להגיד שאני מחכה בקוצר רוח לשיחה היומית שלי עם הבוס, שלוקחת לפעמים יותר משעתיים (שיחת עבודה, במהלכה אנחנו עוברים ביחד על העבודה שעשיתי ועושים מעין סיעור מוחין משותף על אפשרויות לשיפור). לפני שנה, לא הייתי מאמין שיגיע מצב ושיחת טלפון תהפוך למשהו שאני אהנה ממנו (הורים שלי היו בהתחלה בהלם גמור כשהם ראו שאני מבלה שעות על הטלפון). גם יכולת השיחה שלי עם אנשים השתפרה, אבל אני לא מרגיש עדיין כה חופשי כמו בטלפון - אני ממשיך לעבוד על זה. סיגלתי לעצמי מעין טון כזה רגוע, מסביר... לא יודע איך להסביר את זה. טון של אדם סבלני שמוכן ורוצה להסביר משהו לבן-שיחו. ושמתי לב שלאנשים נהיה יותר כיף לדבר איתי. אני מדבר באופן שקט, רגוע - וכמובן ממשיך לשפר את יכולתיי. לסיכום - אני לא יודע אם אפשר להיפטר לגמרי מהגמגום. לא נפטרתי ממנו לגמרי, אבל הגעתי למצב שלא חלמתי עליו לפני שנה. תחקרו את עצמכם. תלמדו מתי אתם מגמגמים יותר ומתי פחות. תתאמנו. (לפי דעתי, "דיבור" בטלפון בחברת אנשים אחרים יכול ללמד להוריד את המתח). אני בטוח שכל אחד שמגמגם יכול, לכל הפחות, להפוך את חייו להרבה יותר נעימים בעזרת הרבה התמדה.
