איך קמים מהכורסה?

[חנה101010]

איך קמים מהכורסה?

טוב, אז בשביל זה הגענו לפה. לא?
נכון, אני עושה ספורט. אבל עדיין עמוק עמוק בראש, מתחבאת לה אותה בטטת כורסה שגרה שם כבר המון שנים, ולא כ"כ מתחשק לה לצאת. ועצם נוכחותה שם מטריד אותי. אני משתמשת בתכסיסים שונים על מנת להתמודד איתה, אבל אשמח לקבל רעיונות חדשים. נראה לי שזה כמו אנטיביוטיקה. צריך כל פעם להפתיע את החידק, כי אחרת הוא מתרגל לתרופה וזה כבר לא עובד.
אז שתפו בבקשה. איך אתם קמים מהכורסה? באתם הביתה עייפים וגמורים מהעבודה, איך אוספים את עצמכם ויוצאים להליכה, לחדר כושר, לפעילות ספורט עצמאית, שמחייבת החלטה של "יאללה, עכשיו לקום ולעשות".

 

[מרים 882]

זה אכן קשה

אני פשוט נועלת נעלי ספורט ויודעת שכבר אצא
לי להליכה.

 

[yafitke]

איך משנים הרגלים

הי חנה,
מחקרים מראים שאנשים יכולים ללמוד לשנות הרגלים, אבל השינוי יהפוך לקבוע (כזה שבא לנו באופן טבעי ובלי מאמץ) רק אם משנים גם את הרגלי החשיבה. נסי לשנות מחשבות שלא מקדמות אותך. במקום לחשוב "אין לי כוח לעשות ספורט היום אבל אני חייבת" נסי להחליף את המחשבה ב"זה חשוב לי לעשות ספורט כי..", או "איזה כיף יהיה כש.." השלימי את המשפטים האלו בכל דבר שיזכיר לך למה חשוב לך לעשות ספורט ושייתן לך מוטיבציה להמשיך.
בהצלחה

יפית.

 

[galגל555]

אהבתי את ההגדרה "בטטת כורסה"...

גם אני לוקה ב"מחלה" ומתקשה לצאת מהכבדות וליזום פעילות גופנית, אבל אצלי זה קצת יותר קל (אמור להיות...) כי אני הולכת לחדר הכושר בעבודה ע"ח שעות העבודה...
אין ספק שזו פריבילגיה שאין להרבה אנשים...וגם במצב זה קשה לי לקום מהכיסא במשרד ולרדת לעשות כושר..
מחכה כבר בלי סבלנות שזה יבוא לי בכיף ובלי כורח

אשמח גם לקבל ולהפנים הבנות בנושא

 

[ליבי3617]

אני חושבת שאפשר להסתכל על זה ככה...

קודם כל "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
תתחילי.
התכסיסים האלה נועדו לבדוק את הגבולות שלך כמו ילד. ואת זו ששמה את הגבולות.
איך שאני מכירה אותך את שמה אותם ועוד איך ועובדה, את מודעת ל"ילדה הסוררת" הזו בתוכך. לאותה בטטת כורסא.

אחד הדברים שאני משתמשת בהם הוא מצפן הערכים. מה חשוב לי יותר?
לפעמים לנוח חשוב לי יותר (וזה בסדר) אבל אני משתדלת שזה לא יהיה ברוב המקרים כי אחרת אכלתי אותה.
עוד דבר - דברים שאוהבים. לשיעור זומבה אני מחכה בכיף. אחרי יום עבודה מפרך, אני מחכה לפגוש את ה MP שלי שמלא בשירים קופצניים. אני מחכה לאוויר.
ליצור דבר שתחכי לו.

אגב, אין שום רע בשוחד קטן

על כל חודש שפספסת נגיד רק 3 פעמים ספורט - תני לעצמך פינוק. נגיד סרט, ספר.. משהו בכיף שאת אוהבת.
נראה לי שבטטת הכורסא תעריך את המתנה, תיקח את השוחד ובזה תקני לך קצת שקט מבורך

 

[גלית 1967]

מי שמכיר אותי יודע שלפני הניתוח היתי מחפשת

תמיד "חניה של נכים"
שבוע אחרי שעברתי ניתוח קניתי משקולות והתחלתי לברר על אימון אישי
תשעה חודשים היתי עם מאמנת אישית וזה מה שהוציא אותי מהבטטה.
כרגע יש לי מנוי לחדר כושר-אני אומנם לא הולכת 3 פעמים בשבוע אבל משתדלת מאוד מאוד.

 

[חנה101010]

תודה לכולם

הי כולם,
תודה על התגובות. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. תודה על הרעיונות הטובים.
אני יכולה להוסיף משלי, מכיוון שהשד הקטן עוד שם, אני פשוט קובעת דברים שאי אפשר לבטל. זאת אומרת אפשר, אבל אני אומרת לעצמי שאין מצב. זה לא יקרה. קודם כל המסגרת היצוקה בפלדה של פעמיים בשבוע מאמנת כושר, ובין לבין - קובעת עם גיסתי (הליכה או שחיה) ועם המחותנת שלי (איזה כיף!) הליכה. ואם בעלי יוזם הליכה, אני זורמת איתו.
שוב תודה על העצות.
שבת שלום,
חנה

 

[ליבי3617]

יפה אמרת...

לקבוע דברים שאי אפשר לבטל.
רעיון גדול.
אם זה תלוי בנו אז לפעמים זה לא בא ואין כוח ויש אירוע ואין זמן.
אם מישהו מחכה לנו (רצוי מאמן קשוח) - לא נבטל כל כך בקלות.
אימצתי

 

[חנה101010]

וגם מנצלת את הפולניות (לא שלי

) ככלי...

אם קבעתי עם מישהי ללכת או לשחות, הרי שגם אם אין לי כוח, הרי לא נעים לבטל... מה היא תחשוב עלי? אולי היא תיעלב? אז קמים והולכים!

 

[ליבי3617]

חבל שאין פה אייקון לפולניה..

 

[אליה1]

את לא רואה שחנה כבר מצאה את האייקון?

 

[דניאל כן ההוא]

אם כבר על המזרן אז...

לא, זה לא פוסט גס,
אבל אם משתרעים על המיטה ואין כוח לקום,
אפשר כבר לעשות... שכיבות בטן!
אוקיי, גם אני מחייך עכשיו, אבל כשמגיעים ל 80 רפיטציות, 3 סטים, בהחלט מרגישים את העבודה...
וחוץ מזה זה טוב באחוז מסוים למניעת עור עודף.

 

[אור יחיד]

אני מתאמנת במכון שנקרא curves - מכון לנשים

בלבד...
הטוב שבכל העניין שדובר באימון ממוקד בן חצי שעה בלבד, 3 פעמים בשבוע. אימון המשלב אירובי וכח .
מתאים לי בדיוק ללו"ז הצפוף והמעייף ...עוצרת בדרך מהעבודה הביתה . שורפת 500 קלוריות והבונוס הגדול הוא עיצוב הגוף - ההקפים יורדים בצורה משמעותית.
אני מצאתי שזה השילוב שמתאים לי ולזה מוסיפה הליכות בשבת (ובחג) של 5.5 ק"מ .

 

[יעל2110]

אני לא נותנת לעצמי לחזור הבייתה

אני הולכת ישר מהלימודים או מהעבודה לחדר כושר, בלי לחזור הבייתה.
אני יודעת שברגע שאני אגיע הבייתה, אפילו אם זה רק כדי לעשות פיפי, הספה תשיר לי, והשלט של הטלוויזיה ינצנץ לי, אז אני בכוח הולכת ולפעמים לא הכי נוח, אבל אני יודעת שאחרת זה לא יקרה

 

[צביקה 144]

עוגן יומי וכניסה מדורגת לשיגרת פעילות

חנה,

למען הגילוי הנאות, במשך כשנתיים לפני הניתוח צעדתי כ-4 פעמים בשבוע בפארק השכונתי וחתרתי בקיאק
(בשנה האחרונה הייתי מושבת מחתירה בשל פציעה בכתף - נמצא בימים אלה בסופו של תהליך החלמה ארוך).
לי יש רק פטנט אחד.
מיד אחרי הניתוח החלטתי שאני אקבע את הפעילות הגופנית כעוגן של לוח הזמנים שלי במהלך היום ואבנה
את כל הפעילויות האחרות שלי סביב העוגן הזה.
את העוגן (הפעילות הגופנית ,כן ?) לא מזיזים, דוחים או משנים משום סיבה
(אלא בשל כוח עליון, כמו מחלה, חלילה).
מהתחלות צנועות של הליכה סביב הבית עם החזרה מבית החולים אחרי הניתוח למשך כ- 10 דקות,
אני צועד כעת 4 פעמים בשבוע בין 50 דקות (באמצע השבוע לפני העבודה) לשעה וחצי בסופ"ש, וכן חותר
בקיאק עוד פעמיים בשבוע.
אחרי מספר שבועות הפעילות הגופנית הפכה לצורך של ממש, כך שביום הפנוי, השביעי, אני מוצא את עצמי
במאבק עם עצמי לא לצאת גם היום להליכה בפארק...החשש הגדול שלי כעת הוא מעומס יתר, שיגרום לפציעה
וחלילה ישבית אותי להרבה זמן מפעילות.
מה זה גרם לי ? הפעילות הגופנית 'יצקה בטון' על תהליך הירידה שלי (מגרד מלמטה את 40 הקילו, ארבעה
וחצי חודשים אחרי).תחושת הגוף היא של קלות ומהירות, אנרגיה שאני לא זוכר וכנראה לא היתה לי אף פעם
(ואני בן 47 בעוד 10 ימים). אני ישן מאז הניתוח כ- 6 שעות בלילה וקם (ספונטנית) בכל בוקר ב-0400,מנצל את השעות
המבורכות של הבוקר להליכה באוויר הקריר והנעים בשעה 0530.
בקרוב אחליף קידומת מתלת לדו סיפרתי (ממתין לזה בציפיה דרוכה...).החלטתי שאז אוציא מהמחסן את האופניים
ואגוון מדי פעם ברכיבה. בעוד כ- 10 קילו מתכוון לעבור בהדרגה מהליכה להליכה-ריצה (משולב) ובעוד כ- 3 חודשים
מתכוון לרוץ במקום ללכת בפעילות הגופנית היומית של הבוקר.
רוצה להדגיש שתהליך הכניסה לפעילות גופנית נעשה על ידי, בהחלטה, באופן מדורג כשכל שלב נמשך כשבועיים לפחות על מנת
לתת לגוף אפשרות להתרגל לעומס לאט לאט.

 

[דניאל כן ההוא]

כשתעבור לדו ספרתי, נרים כוסית ביחד!

(של תה ירוק)

 

[צביקה 144]

אכן כן

נשאר עוד פחות מקילו....אבל הקילו הזה נאחז
בקרנות המזבח כאילו הוא הקילו האחרון...