לא זכיתי באור מן ההפקר -ח.נ. ביאליק
היצירה של ח.נ. ביאליק "לא זכיתי באר מן ההפקר" נכתבה על תהליך כתיבת שירתו וכתיבת שירה בכלל. וכשמלמדים על תהליך כתיבת שיר היצירה הזו משמשת כמודל ובסיס להעברת התהליך. אני מעלה את היצירה ואת הנתוח ליצירה וביקורת שכתבה דליה רביקוביץ על השיר הזה של ביאליק. ולא בכדי אני מעלה את היצירה והנתוח, אלא כחומר לדיון. המשורר ברגע שפרסם את יצירתו עד כמה הוא מעורב בהשפעה של השיר על הקורא. לא זכיתי באור מן ההפקר – ח.נ. ביאליק לֹא זָכִיתִי בָּאוֹר מִן הַהֶפְקֵר אַף לֹא - בָא לִי בִּירֻשָּׁה מֵאֲבִי כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי. נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן - אַךְ כּוּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְּנַבְתִּיו - מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר- עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִיתַּז אֶל עֵינִי, וּמֵעֵינֵי – לַחֲרוּזִי. וּמֵחֲרוּזִי יְתַמְלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוֹר אֶשְכֶם הִצַתִּיו, יִתְעַלֵּם, וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם. בשיר הזה מעיד המשורר על עצמו ועל שירתו. יש תהיות רבות כיצד נכתב השיר הזה. בשיר הזה ביאליק מספר כיצד נכתבו שיריו. ניצוץ או אור בלבו והוא שלו. לא רק שאינו שאוּל או גנוב, אף לא בא לו בירושה מאביו. ע"י כך ביטא המשורר את החד-פעמי שבשירה,שהרי כל שירה אמיתית, היא עצמה ראשונה בעולם, יחידה ומיוחדת. הניצוץ בלבו של נמשורר הוא הכח הבורא את שיריו והכח הזה מתגלה ברבים בלחץ צרותיו הגדולות. המשורר משתמש במטאפורה של ביקוע סלעים וכך הוא מבטא את עצמת צרותיו. המשורר טוען שהשירה נולדת מתוך משבר ומצוקה ולאו דווקא מצוקה חיצונית הנראית לען, השיר (בכלל) נולד מתוך מצוקה פנימית המבקשת פורקן ומרגוע למשורר. על השיר הזה כתבה דליה רביקוביץ: " סופו של השיר מגלה לנו מה גדול המכאוב שבשירה. לקוראים נותרת ההנאה שבקריאת השיר, ואילו המשורר- מצוקתו הולידה את שירו. בשתי השורות של הסיום משתמש במשורר בפסוק מן התורה "שלם ישלם המבעיר את הבערה", ואם כי בתורה מדובר על חוטא המבעיר את שדה רעהו, רואה המשורר את גורל עצמו כמי שנענש תמיד על שהצית אש בלבבות. והעונש אינו עונש מידי אדם – העונש הוא השירה עצמה השורפת את המשורר. השיר עוסק בדרך כתיבת שיר. בשיר ארבע שורות המתחילות באנאפורה – לא, מה הסיבה ? כדי להדגיש שהדובר הוא המקור היחידי לשירתו. המקורות לשירת המשורר אינם חיצוניים והוא לא זכה בהם ללא טִרחה, אלא מקורות שירתו טמונים בו ויוצאים מתוכו, והבעלות היחידה לשירה היא עולמו הפנימי של המשורר. מכאן שתהליך כתיבת השיר הוא קשה וכואב, מקביל לעבודת חציבה בסלע. המטאפורה של המחצבה - פטיש צרותי הגדולות – באה להדגיש את הקושי ביצירת היצירה. פטיש צרותיו של המשורר מכה על לבבו וגורם לפיצוץ הלב. ויש פה אימאז' מקראי לירמיהו האומר שדברי ה' הם כ"פטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כ"ג כט'). כלומר, רגע ההשראה שווה לרגע קבלת הנביא את הנבואה. במקרה זה אנו מוצאים הקבלה בין המשורר לנביא. השיר הוא יצירה בה הדובר הוא המשורר והוא כותב על תהליך יצירת שיר. בשני הבתים הראשונים הדובר מדגיש את מקור ההשראה שלו כשהוא חוזר ומדגיש 4 פעמים את המילה לא. הוא לא זכה, לא מצא , לא קיבל בירושה ולא גנב. הדובר חוזר וטוען שהמקור טמון בו, עמוק בלבו, כלומר הוא מדגיש שהוא עצמו הדובר, המקור הכי עמוק ופנימי בתוכו. הוא גם מסביר כמה קשה לו להוציא את המלים ומקביל זאת לחציבה בסלע וגם אם יש השפעות חיצוניות הן קשות והוא מכנה אותן "פטיש צרותי" וכאן אנו למדים ששירתו מושפעת לא רק מחוויות אישיות אלא גם מהשפעה חיצונית סביבתית. ולמרות הקושי והתהליך הקשה והמכאיב ולמרות היותו קשור מאד לשיר מבחינה רגשית הוא מממש את הרעיון והופך אותו לשיר (בבית האחרון) ומעביר אותו אל הקורא. בבית האחרון(הרביעי) אנו עדים ליחס הדו-ערכי של המשורר אל הקורא. מחד הוא כותב את השיר גם עבורנו הקוראים ומאידך הוא מאוכזב כי אפילו הקורא הכי רגיש לא יוכל להרגיש כלפי היצירה את אותן הרגשות שחש המשורר . המשורר טוען ש"שילם בדמו" כדי ליצור את השיר ואילו אצלנו הקוראים ה"ניצוץ" נעלם בתוך כל העניינים האחרים המעסיקים אותנו. האמצעים האמנותיים בהם השתמש המשורר: * מוטיב "הלב" , "האור" - הבאים להדגיש את החשיבות של הכשרון ומקורו. * מטאפורה – "פטיש צרותי" , "צור לבבי" – הבאים להדגיש את הקשיים שגרמו לו לממש אותם ולהפכם לשיר. * ארמז מקראי – "פטיש צרותי" מספר ירמיהו. * חזרות – חזרה (4 פעמים) על המילה לא לשם העצמת, הדגשת המקור והמקורות של הכשרון והאור שהן רק שלו ומתוכו.
