איך?

[זה טוב זה חיוך]

איך?

שמי רחל אני בת 17 וחצי . אני יודעת שאני הולכת לומר משהו מוכר אבל חשוב לי לומר את זה. חברים שלי מתגייסים וחלקם בשירות קרבי וכל שיחה איתם מלווה אותי במועקה שיכול להיות שזו תהיה השיחה האחרונה שלי איתם ושעוד מעט יקרה להם משהו ושאם יקרה משהו להם לא יהיה מהר עד שאני יחזור לראות אותם.אז איך אני אמורה להרגיש ולהתנהג עם ממשלה וצבא שלא מחזיר במהירות את האדם שנשלח מטעמו. כתבתי משהו לפני כמה חודשים. איפה הזכות? אנו נשלחים לשמור על זכות החיים אך כשחיילי זכות החיים נשביים נעלם הזכות לחירות התנועה פתאום המדינה לא ראה בחירות הזו המדינה ממשיכה לשלוח חיילים למען זכות לחיים אך מתעלמת מחייליה שזכותם לחירות תנועה נעלמה לא עושה כלום למען זה מקווה שמהר מאד נראה בחדשות את שליט בריא ושלם מחבק את אימו,אביו ומשפחתו ושזה יהיה יום שמח ולא יום אבל ולזכר אהוד ואלדד

 

[dariayaari]

היי רחל,

לגבי המועקה - לחיות במדינת ישראל על כל מלחמותיה, ולשלוח בחורים צעירים לקרב, אכן מפחיד, על אף שהיום כבר עלול להפחיד להיות גם אזרח במדינת ישראל. אבל את מדברת על נפילה בשבי. חוץ מאשר לראות את גלעד שליט בבית, רצון כולנו להבטיח לכם המתגייסים שנעשה כל שביכולתינו להשיב את השבויים. נכון שכשמסתכלים על מה שקורה היום, איננו יכולים להבטיח. איננו עושים די. לא אנחנו כאזרחים ולא ממשלותינו. היום המצב הוא כזה שעלינו להתברך בהורים חזקים, אמיצים, חכמים ועוד כמה תכונות חשובות. היום המצב הוא כזה שעל הורינו מוטל העול להחזיר את ילדם מהשבי. אמנם את רק בת 17 וחצי, אך אין לי ברירה אלא להגיד לך ולחברייך - עיזרו לנו להחזיר את גלעד. במעשה זה תגלו את יכולתכם להשפיע, תגלי את את יכולתך להשפיע, וזה עשוי לחזק אותך כאשר תלווי את חברייך ללשכת הגיוס.