"אילוף הסוררת": גברים אטומים קובעים מהם תכונות נורמליות
לנשים ולגברים יש צרכים שונים ותכונות שונות, אך כיוון שהעולם נשלט ע"י גברים- למדו כולם להתייחס לתכונותיו של הגבר כקנה המידה להתנהגות הנורמלית.
להלן מספר סטיגמות נפוצות נגד נשים, וניתוחן:
"הנשים חפרניות"
הנשים נוהגות לדבר באריכות, בעוד הגברים נוהגים לקצר בדיבור (ובהקשבה).
הסיבה שהתכונה המוכפשת מבין השתיים היא הדיבור הארוך ולא הקצר, נעוצה בכך, שהגברים הם אלו שקובעים מהו נורמלי ומהו לא נורמלי בעולם והדבר כאמור נקבע- יחסית אליהם.
אם להם אין ראש למילים ארוכות, אז מי שחורג מכך- הוא הלא נורמלי. היא ה"חופרת" וכיוון שעל פיהם ישק דבר- מאמצת האשה את קביעתם ומודה ומסכימה גם היא, שהיא אכן "חפרנית".
בעולם שהיה נשלט ע"י נשים- סביר שדיבורים ארוכים, היו נחשבים לנורמלים ורצויים ואילו הדברנות הקצרה, היא זו שהיתה מוקצת.
"נשים לא יודעות לנהוג"
גם בתחום הנהיגה ישנו דפוס חשיבה שהתקבע לפיו הגברים נוהגים טוב יותר מנשים.
העובדות דווקא מלמדות ההפך- שהגברים מעורבים ביותר תאונות קטלניות מנשים אך למרות זאת, הסטיגמה נשארה וגם הנשים ממשיכות להאמין בה למרות שנהיגתן זהירה יותר.
מה שכן- לרוב הנשים יש פחות ביטחון עצמי על ההגה והן צפויות להמשיך ולנהוג כך, כל עוד המסר שישודר להן זה שאינן יודעות לנהוג.
אם גברים היו נולדים למציאות בה קוטלים את כישורי הנהיגה שלהם, מגיל קטן ועד לאחר קבלת הרשיון, ואף תוך כדי נהיגתם- גם הם היו נוהגים בחוסר ביטחון.
אם נשים היו נולדות למציאות בה מחשיבים אותן ל"נהגות מלידה"- גם הן היו מאמינות בכך ונוהגות בביטחון עצמי רב.
"נשים לא מתמצאות במרחב"
הפסיקה הנ"ל, נאמרת תמיד בזלזול, כאילו שהתמצאות במרחב זה דבר אלמנטרי וחשוב יותר מלהיות מנומס למשל.
יתכן שנשים מתמצאות פחות טוב מגברים במרחב (או במכניקה), אך באנטלגנציה ריגשית לדוגמא, הן מתמצאות יותר מגברים ולא שמעתי שלועגים לגברים אל שאינם מספיק טובים באנטלגנציה רגשית (או בבישול)
מי קבע שהתמצאות במרחב חשובה יותר מאנטלגנציה ריגשית ובישולים?
מי קבע שאי התמצאות במרחב, נלעגת יותר מסירובם של נהגים שהתברברו בדרך, לשאול עוברים ושבים איך מגיעים לרחוב המבוקש?
רק מי שמקדש את סדר העדיפויות הגברי, יסכים שהתמצאות במרחב, הוא התחום הכי חשוב ושמוצדק ללעוג למי שלא בקיא בו.
אגב, שימו לב שהמגבלה המוכרת של גברים שאינם מסוגלים לעשות מס' דברים במקביל
זוכה להבנה חברתית ואילו מגבלות שונות של נשים, הופכות לנלעגות בציבור.
"נשים מתעניינות בשטויות" ("דעתן קלה")
יש נשים המתעניינות בתחומים שאינם עמוקים במיוחד (שופינג, טלנובלות וכו), אבל יש גם לא מעט תחומי עניין גבריים שאין בהם עומק, אך עליהם, לא מרגישים צורך להתנצל. נהפוך הוא.
הכדורגל למשל- תחום רדוד הזוכה לכבוד ואף ליראת כבוד, שכן ידוע שאסור להפריע לגבר הצופה במשחק.
כולם יודעים ומכבדים את התחום השטותי, שאף זוכה לסיקור בחדשות.
גם התעסקות במכוניות נחשבת לתחום רב חשיבות, כשבפועל מדובר בנושא רדוד.
אז איך זה שתחומי העניין של הנשים, הם אלו שנהוג לזלזל בהם?
התשובה היא כרגיל, שהדברים שזוכים להבנה וחשיבות, הם רק אלו שהגברים אוהבים או מצטיינים בהם ואם לא- אז זה נחשב לשטויות.
"האשה קובעת הכל בבית"
הביקורת על "הדקטטורה הנשית" בבית, נאמרת לרוב ע"י גברים שקובעים הכל בבית ולא רואים את הדבשת של עצמם.
רוב הנשים עליהן נאמר שהן "קובעות הכל בבית", עושות זאת, רק לאחר שמקבלות אישור מבן זוגן ואם הוא לא מסכים- רצונן לא יתגשם.
בעוד שהוא יכול לקבל או לדחות את עצתה בנושאים שנויים במחלוקת, הרי שהיא נאלצת לריב או להתחנן ולהתמקח, כדי להשיג את מבוקשה- גם אם היא המפרנסת העיקרית בבית.
שיטה טובה לזהות מי באמת "קובע הכל בבית", היא לברר איזה ערוץ רואים בטלויזיה, כשכל אחד מאוד רוצה לראות ערוץ אחר.
"האשה תפקידה לבשל/לכבס/לטפל בילדים"
למרות שבחברה המודרנית, גם האשה יוצאת לעבוד והגבר כבר אינו המפרנס היחיד, הרי שהציפיה הנ"ל עדיין קיימת ומתגשמת ברוב הבתים.
איכשהו, למרות שגם הוא וגם היא חזרו מוטשים מיום העבודה- תהיה זו האשה שתצטרך לבשל, לכבס ולטפל בילדים, בזמן שהגבר ינוח מול הטלויזיה.
זה הזמן להזכיר שאין שום סיבה שהגבר לא יבצע לפחות 50% ממטלות הבית ויזכור שהילדים הם גם שלו.
כיוון שלגברים כוח רב יותר מלנשים, אז גם למעלה מ 50% יהיה מתבקש לדרוש מהם.
"נשים בכייניות ורגישות מידי".
זה נכון שרוב הנשים בוכות ורגישות יותר מרוב גברים, אך הקביעה שהן רגישות ובוכות "יותר מידי"- שוב חוטאת באימוץ תכונות הגבר לקביעת מדד הנורמליות.
מי קבע שנכון יותר להדחיק רגשות ולא לבכות כשכואב?
זה שדבר כלשהו לא מזיז לך- לא אומר שכך כולם צריכים/יכולים להתנהג איתו.
מי קבע שאדישות או הדחקה טובים יותר?
מדוע יש לאנשים רגישים צורך להתנצל שהם כאלו, במקום שחסרי הרגישות הם אלו שיתנצלו?
חוסר הליגיטימיות שבהבעת כאב ובכי נפוצה גם כלפי נשים במחזור/הריון וטיפול גניקולוגי.
הדרישה החברתית לתפקד רגיל, גם במצבים כאלו גורמת לנשים להרגיש מפונקות/קוטריות, אם הן מתלוננות ("חופרות") , בוכות או לוקחות ימי מחלה.
הרי ברור שאם גברים היו סובלים מתסמינים דומים- ימי החופש על כך וכן הוזלות משמעותיות בתרופות וטיפולים- היו מעוגנים בחוק.
אשה צריכה להיות יפה ומטופחת
מילדות ועד מותן, נדרשות הנשים להראות יפות ומטופחות.
יחס החברה אליהן וביטחונן העצמי- נגזרים קודם כל מהקנקן ורק אח"כ ממה שבתוכו.
עובדה זו לא גורמת לגברים להפסיק להתלונן על הזמן והכסף הרב שמשקיעות הנשים בטיפוחן. במובן זה, הם גם רוצחים וגם יורשים.
אשה שלא תתגלח למשל- תיחשב לדוחה ונלעגת.
החברה יכולה לסבול רק גברים לא מטופחים ולא מגולחים. לנשים- אין את הפריוילגיה הזו.
מי שמסרבת לסקס עם בן זוגה, היא "פולניה קרה"
שוב נקודת המוצא היא שרמת החשק הנורמלית והנדרשת נמדדת לפי צרכי הגבר ולא צרכי האשה.
הנשים הן אלו שנדרשות ונאלצות להבין ולספק את צרכיו של הגבר ולא ההפך.
גם אם היא עייפה וגם אם לא מעוניינת לשכב עם בן זוגה- יבקר אותה הגבר על כך וידרוש שהיא תתחשב בו ובצרכיו!
אצלו בראש- היא הלא נורמלית שצריך "ליישר".
לא עולה בדעתו שאולי הוא זה שצריך להתחשב בה ובצרכיה השונים.
כיוון שהנשים יודעות שהגבר לא סופר אותן, הן נאלצות להמציא תרוצים כגון "כואב לי הראש".
לרוב- גם נימוק זה לא משכנע את הגבר להתחשב בבת זוגו והוא ימשיך וידרוש לקבל את ש"מגיע לו".
יש לציין שכשהוא כופה עליה את עצמו בידיעה שאינה מעוניינת בכך- הוא מבצע אונס לכל דבר.
בעולם מתוקן, הוא גם היה עומד על כך לדין.
"הנישואין הם בית כלא לבעל"
למרות שרוב עבודות הבית והטיפול בילדים (ובבעל), מופלים על האשה ולמרות שהאשה לא יכולה לבצע דברים שנויים במחלוקת ללא אישור בעלה, נוהגים דווקא הגברים להתלונן שהנישואין הם כלא עבורם.
נדמה אם כן, ששוב מדובר בסוהר שלא רואה את הדבשת של עצמו וזה גם מה שיכול להסביר מדוע רוב הפונים לגירושים (בישראל ובמערב) הן נשים ואיך זה שהגירושין, משפיעים על הגברים רע יותר מאשר על הנשים
"נשים משוגעות משנות את כל הבית"
רצונן של נשים לעשות שינויים חוזרים ונישנים בביתן (החלפת וילונות והזזת רהיטים למשל) זוכה גם היא לביקורת.
"זה מיותר ,ולא אעזור לך בטירוף הזה" יאמר הבעל הממוצע שמעדיף שהספה לא תזוז ממקומה לנצח- במיוחד כשהזזתה דורשת מאמץ גם ממנו.
כיוון שנקודת המבט שלו, היא הסטנדרט בעולם, תרגיש האשה שרוצה בשינויים אשמה וחוסר נעימות על "השיגעון הזה שלה".
ובכן, חשוב להבהיר, שהרצון לשנות את הבית, אינו משוגע יותר מהרצון שלא להזיז בו דבר.
הרצון בשינוי הוא "משוגע ומיותר" רק בעיניים של אלו שלא מבינים אותו.
כדי להבין אותו, אדגים:
כפי שגברים מגלים הבנה לכך שנשים משנות את תסרוקתן או מחליפות תדיר נעליים- כך עליהם להבין שלנשים יש גם צורך בשינויים בתוך הבית.
ניתן גם להשוות זאת ברצון של רוב בני האדם לגוון את צבע חולצותיהם ולא להסתפק רק בגוון אחד.
בדוגמא זו אגב- בולט רצונו של מי נשמע משוגע יותר.
"נשים צריכות להפרד משם משפחתן, לאחר שהתחתנו".
מנהג עתיק יומין זה, נשמר עד היום וללא עוררין.
מדוע דווקא על האשה להחליף את שם משפחתה בזה של בעלה ולא ההפך?
מדוע בניה, מקבלים את שם משפחתו למרות שהיא זו שהרתה וילדה אותם?
הסיבה כבר למדנו, נעוצה בכך שהשקפת העולם הגברית- היא המכתיבה סדרי עולם וכל המערער עליה, מצטייר כמפר סדר/כלא נורמלית.
כדי לא להחשב כלא נורמליות ובעיתיות, מעבירות הנשים את החיים בלרצות ולהתאים את עצמן לדפוס החשיבה הגברי.
בכך הן בוגדות בעצמן ולכן, מרגישות תחושת אשם תמידית.
ואם אינן בוגדות בעצמן- הגבר/החברה שאימצה דעותיו- ינסו לעורר בהן את התחושה הזו- שמשהו איתה לא בסדר.
לא חושבים לרגע שאולי כפיית השקפת עולמם- היא מה שלא בסדר פה.
------
הפוסט מתוך הבלוג הנל:
http://cafe.themarker.com/blog/69843/
לנשים ולגברים יש צרכים שונים ותכונות שונות, אך כיוון שהעולם נשלט ע"י גברים- למדו כולם להתייחס לתכונותיו של הגבר כקנה המידה להתנהגות הנורמלית.
להלן מספר סטיגמות נפוצות נגד נשים, וניתוחן:
"הנשים חפרניות"
הנשים נוהגות לדבר באריכות, בעוד הגברים נוהגים לקצר בדיבור (ובהקשבה).
הסיבה שהתכונה המוכפשת מבין השתיים היא הדיבור הארוך ולא הקצר, נעוצה בכך, שהגברים הם אלו שקובעים מהו נורמלי ומהו לא נורמלי בעולם והדבר כאמור נקבע- יחסית אליהם.
אם להם אין ראש למילים ארוכות, אז מי שחורג מכך- הוא הלא נורמלי. היא ה"חופרת" וכיוון שעל פיהם ישק דבר- מאמצת האשה את קביעתם ומודה ומסכימה גם היא, שהיא אכן "חפרנית".
בעולם שהיה נשלט ע"י נשים- סביר שדיבורים ארוכים, היו נחשבים לנורמלים ורצויים ואילו הדברנות הקצרה, היא זו שהיתה מוקצת.
"נשים לא יודעות לנהוג"
גם בתחום הנהיגה ישנו דפוס חשיבה שהתקבע לפיו הגברים נוהגים טוב יותר מנשים.
העובדות דווקא מלמדות ההפך- שהגברים מעורבים ביותר תאונות קטלניות מנשים אך למרות זאת, הסטיגמה נשארה וגם הנשים ממשיכות להאמין בה למרות שנהיגתן זהירה יותר.
מה שכן- לרוב הנשים יש פחות ביטחון עצמי על ההגה והן צפויות להמשיך ולנהוג כך, כל עוד המסר שישודר להן זה שאינן יודעות לנהוג.
אם גברים היו נולדים למציאות בה קוטלים את כישורי הנהיגה שלהם, מגיל קטן ועד לאחר קבלת הרשיון, ואף תוך כדי נהיגתם- גם הם היו נוהגים בחוסר ביטחון.
אם נשים היו נולדות למציאות בה מחשיבים אותן ל"נהגות מלידה"- גם הן היו מאמינות בכך ונוהגות בביטחון עצמי רב.
"נשים לא מתמצאות במרחב"
הפסיקה הנ"ל, נאמרת תמיד בזלזול, כאילו שהתמצאות במרחב זה דבר אלמנטרי וחשוב יותר מלהיות מנומס למשל.
יתכן שנשים מתמצאות פחות טוב מגברים במרחב (או במכניקה), אך באנטלגנציה ריגשית לדוגמא, הן מתמצאות יותר מגברים ולא שמעתי שלועגים לגברים אל שאינם מספיק טובים באנטלגנציה רגשית (או בבישול)
מי קבע שהתמצאות במרחב חשובה יותר מאנטלגנציה ריגשית ובישולים?
מי קבע שאי התמצאות במרחב, נלעגת יותר מסירובם של נהגים שהתברברו בדרך, לשאול עוברים ושבים איך מגיעים לרחוב המבוקש?
רק מי שמקדש את סדר העדיפויות הגברי, יסכים שהתמצאות במרחב, הוא התחום הכי חשוב ושמוצדק ללעוג למי שלא בקיא בו.
אגב, שימו לב שהמגבלה המוכרת של גברים שאינם מסוגלים לעשות מס' דברים במקביל
זוכה להבנה חברתית ואילו מגבלות שונות של נשים, הופכות לנלעגות בציבור.
"נשים מתעניינות בשטויות" ("דעתן קלה")
יש נשים המתעניינות בתחומים שאינם עמוקים במיוחד (שופינג, טלנובלות וכו), אבל יש גם לא מעט תחומי עניין גבריים שאין בהם עומק, אך עליהם, לא מרגישים צורך להתנצל. נהפוך הוא.
הכדורגל למשל- תחום רדוד הזוכה לכבוד ואף ליראת כבוד, שכן ידוע שאסור להפריע לגבר הצופה במשחק.
כולם יודעים ומכבדים את התחום השטותי, שאף זוכה לסיקור בחדשות.
גם התעסקות במכוניות נחשבת לתחום רב חשיבות, כשבפועל מדובר בנושא רדוד.
אז איך זה שתחומי העניין של הנשים, הם אלו שנהוג לזלזל בהם?
התשובה היא כרגיל, שהדברים שזוכים להבנה וחשיבות, הם רק אלו שהגברים אוהבים או מצטיינים בהם ואם לא- אז זה נחשב לשטויות.
"האשה קובעת הכל בבית"
הביקורת על "הדקטטורה הנשית" בבית, נאמרת לרוב ע"י גברים שקובעים הכל בבית ולא רואים את הדבשת של עצמם.
רוב הנשים עליהן נאמר שהן "קובעות הכל בבית", עושות זאת, רק לאחר שמקבלות אישור מבן זוגן ואם הוא לא מסכים- רצונן לא יתגשם.
בעוד שהוא יכול לקבל או לדחות את עצתה בנושאים שנויים במחלוקת, הרי שהיא נאלצת לריב או להתחנן ולהתמקח, כדי להשיג את מבוקשה- גם אם היא המפרנסת העיקרית בבית.
שיטה טובה לזהות מי באמת "קובע הכל בבית", היא לברר איזה ערוץ רואים בטלויזיה, כשכל אחד מאוד רוצה לראות ערוץ אחר.
"האשה תפקידה לבשל/לכבס/לטפל בילדים"
למרות שבחברה המודרנית, גם האשה יוצאת לעבוד והגבר כבר אינו המפרנס היחיד, הרי שהציפיה הנ"ל עדיין קיימת ומתגשמת ברוב הבתים.
איכשהו, למרות שגם הוא וגם היא חזרו מוטשים מיום העבודה- תהיה זו האשה שתצטרך לבשל, לכבס ולטפל בילדים, בזמן שהגבר ינוח מול הטלויזיה.
זה הזמן להזכיר שאין שום סיבה שהגבר לא יבצע לפחות 50% ממטלות הבית ויזכור שהילדים הם גם שלו.
כיוון שלגברים כוח רב יותר מלנשים, אז גם למעלה מ 50% יהיה מתבקש לדרוש מהם.
"נשים בכייניות ורגישות מידי".
זה נכון שרוב הנשים בוכות ורגישות יותר מרוב גברים, אך הקביעה שהן רגישות ובוכות "יותר מידי"- שוב חוטאת באימוץ תכונות הגבר לקביעת מדד הנורמליות.
מי קבע שנכון יותר להדחיק רגשות ולא לבכות כשכואב?
זה שדבר כלשהו לא מזיז לך- לא אומר שכך כולם צריכים/יכולים להתנהג איתו.
מי קבע שאדישות או הדחקה טובים יותר?
מדוע יש לאנשים רגישים צורך להתנצל שהם כאלו, במקום שחסרי הרגישות הם אלו שיתנצלו?
חוסר הליגיטימיות שבהבעת כאב ובכי נפוצה גם כלפי נשים במחזור/הריון וטיפול גניקולוגי.
הדרישה החברתית לתפקד רגיל, גם במצבים כאלו גורמת לנשים להרגיש מפונקות/קוטריות, אם הן מתלוננות ("חופרות") , בוכות או לוקחות ימי מחלה.
הרי ברור שאם גברים היו סובלים מתסמינים דומים- ימי החופש על כך וכן הוזלות משמעותיות בתרופות וטיפולים- היו מעוגנים בחוק.
אשה צריכה להיות יפה ומטופחת
מילדות ועד מותן, נדרשות הנשים להראות יפות ומטופחות.
יחס החברה אליהן וביטחונן העצמי- נגזרים קודם כל מהקנקן ורק אח"כ ממה שבתוכו.
עובדה זו לא גורמת לגברים להפסיק להתלונן על הזמן והכסף הרב שמשקיעות הנשים בטיפוחן. במובן זה, הם גם רוצחים וגם יורשים.
אשה שלא תתגלח למשל- תיחשב לדוחה ונלעגת.
החברה יכולה לסבול רק גברים לא מטופחים ולא מגולחים. לנשים- אין את הפריוילגיה הזו.
מי שמסרבת לסקס עם בן זוגה, היא "פולניה קרה"
שוב נקודת המוצא היא שרמת החשק הנורמלית והנדרשת נמדדת לפי צרכי הגבר ולא צרכי האשה.
הנשים הן אלו שנדרשות ונאלצות להבין ולספק את צרכיו של הגבר ולא ההפך.
גם אם היא עייפה וגם אם לא מעוניינת לשכב עם בן זוגה- יבקר אותה הגבר על כך וידרוש שהיא תתחשב בו ובצרכיו!
אצלו בראש- היא הלא נורמלית שצריך "ליישר".
לא עולה בדעתו שאולי הוא זה שצריך להתחשב בה ובצרכיה השונים.
כיוון שהנשים יודעות שהגבר לא סופר אותן, הן נאלצות להמציא תרוצים כגון "כואב לי הראש".
לרוב- גם נימוק זה לא משכנע את הגבר להתחשב בבת זוגו והוא ימשיך וידרוש לקבל את ש"מגיע לו".
יש לציין שכשהוא כופה עליה את עצמו בידיעה שאינה מעוניינת בכך- הוא מבצע אונס לכל דבר.
בעולם מתוקן, הוא גם היה עומד על כך לדין.
"הנישואין הם בית כלא לבעל"
למרות שרוב עבודות הבית והטיפול בילדים (ובבעל), מופלים על האשה ולמרות שהאשה לא יכולה לבצע דברים שנויים במחלוקת ללא אישור בעלה, נוהגים דווקא הגברים להתלונן שהנישואין הם כלא עבורם.
נדמה אם כן, ששוב מדובר בסוהר שלא רואה את הדבשת של עצמו וזה גם מה שיכול להסביר מדוע רוב הפונים לגירושים (בישראל ובמערב) הן נשים ואיך זה שהגירושין, משפיעים על הגברים רע יותר מאשר על הנשים
"נשים משוגעות משנות את כל הבית"
רצונן של נשים לעשות שינויים חוזרים ונישנים בביתן (החלפת וילונות והזזת רהיטים למשל) זוכה גם היא לביקורת.
"זה מיותר ,ולא אעזור לך בטירוף הזה" יאמר הבעל הממוצע שמעדיף שהספה לא תזוז ממקומה לנצח- במיוחד כשהזזתה דורשת מאמץ גם ממנו.
כיוון שנקודת המבט שלו, היא הסטנדרט בעולם, תרגיש האשה שרוצה בשינויים אשמה וחוסר נעימות על "השיגעון הזה שלה".
ובכן, חשוב להבהיר, שהרצון לשנות את הבית, אינו משוגע יותר מהרצון שלא להזיז בו דבר.
הרצון בשינוי הוא "משוגע ומיותר" רק בעיניים של אלו שלא מבינים אותו.
כדי להבין אותו, אדגים:
כפי שגברים מגלים הבנה לכך שנשים משנות את תסרוקתן או מחליפות תדיר נעליים- כך עליהם להבין שלנשים יש גם צורך בשינויים בתוך הבית.
ניתן גם להשוות זאת ברצון של רוב בני האדם לגוון את צבע חולצותיהם ולא להסתפק רק בגוון אחד.
בדוגמא זו אגב- בולט רצונו של מי נשמע משוגע יותר.
"נשים צריכות להפרד משם משפחתן, לאחר שהתחתנו".
מנהג עתיק יומין זה, נשמר עד היום וללא עוררין.
מדוע דווקא על האשה להחליף את שם משפחתה בזה של בעלה ולא ההפך?
מדוע בניה, מקבלים את שם משפחתו למרות שהיא זו שהרתה וילדה אותם?
הסיבה כבר למדנו, נעוצה בכך שהשקפת העולם הגברית- היא המכתיבה סדרי עולם וכל המערער עליה, מצטייר כמפר סדר/כלא נורמלית.
כדי לא להחשב כלא נורמליות ובעיתיות, מעבירות הנשים את החיים בלרצות ולהתאים את עצמן לדפוס החשיבה הגברי.
בכך הן בוגדות בעצמן ולכן, מרגישות תחושת אשם תמידית.
ואם אינן בוגדות בעצמן- הגבר/החברה שאימצה דעותיו- ינסו לעורר בהן את התחושה הזו- שמשהו איתה לא בסדר.
לא חושבים לרגע שאולי כפיית השקפת עולמם- היא מה שלא בסדר פה.
------
הפוסט מתוך הבלוג הנל:
http://cafe.themarker.com/blog/69843/
