שרשור מרתק יש שם
וגם רציתי לצרף תרגום של סיפור (תרגמה יסמין28) "פעם עברתי שינוי מין. זה היה כשהייתי בת שש. לבריכת השחיה במקום בו גדלתי היה אותו ריח שיש לבריכות שחיה בכל מקום, זה העניין עם בריכות. אותו הריח. לא משנה איפה את נמצאת. זאת היתה קייטנה ללימוד שחיה. מתחילים, גילאי חמש עד שבע. אמא שלי קנתה לי ביקיני. זה היה אחד מאותם בגדי ים של ילדות, שני חלקים, אני מניחה שאפשר לקרוא לזה. החלק העליון היה כמו מין גופיה צמודה, אדום עם ריבועים כחולים עליו. החלק התחתון היה ארוך יותר מתחתונים אבל קצר יותר ממכנסיים קצרים, כחול עם ריבועים אדומים. מדדתי אותו בלילה שלפני כשאמא שלי חזרה הביתה מהעבודה, וגיליתי שאם אני מרימה את שתי זרועותיי מעל ראשי מהר מדי, החלק העליון מחליק מעל חזי השטוח, ואנשים יכולים לראות את האתן-יודעות-מה שלי. "תצטרכי להיזהר מזה", ציינה אמא שלי, הדאגה מתווה קמטים על מצחה. "הייתי צריכה לקנות לך בגד ים שלם, אבל כל מה שנשאר להם היה בצהוב או ורוד. גם צהוב את לא אוהבת, נכון?" ורוד לא בא בחשבון, את זה כבר ביססנו. אז זה היה חייב להיות בגד ים שני חלקים באדום וכחול. בגיל הזה כבר הייתי טום בוי מובהקת, אז הייתי רגילה לשנוא את הבגדים שלי. זה היה כל כך קל, בפעם הראשונה שעשיתי את זה, שזה אפילו לא הרגיש כמו משהו רע. פשוט לא לבשתי את החלק העליון. היו שם המון בנים קטנים מתלבשים עם האימהות שלהם, ואף אחד לא הרגיש בי נשלפת החוצה מתוך מכנסי הקורדרוי החומים שלי והטי שירט המפוספסת וטופפת, בחזה חשוף, החוצה, לצידי הבריכה. המדריכה לשחיה היתה רחבת כתפיים והלכה כשאצבעות רגליה מופנות החוצה. היא הנחיתה עלינו פקודות מלמעלה, מנקדת כל משפט בשריקה חדה ממשרוקית כסף שהיתה תלויה על צוואה בעזרת שרוך עור. "אוקיי, מתחילים, כולכם להסתדר בשורה במים הרדודים, בנים לפה, בנות לפה, קדימה קדימה קדימה, בנים לצד שמאל, בנות לצד ימין". זה היה עד כדי כך פשוט, וזה רק נעשה פשוט יותר ויותר אחרי היום הראשון. לבשתי את החלק התחתון של בגד הים מתחת למכנסיים והתלבשתי במלתחה של הבנים מאז אותו יום. השם שהורי העניקו לי היה אנדרוגני מספיק כדי לאפשר להצגה הקטנה שלי להימשך לאורך כל ששת השבועות של קייטנת השחיה, שישה שבועות של להיות בן, שישה שבועות של אושר. היה קל יותר לא לפחד מדברים, כמו צלילה וקפיצות ראש למים, כשאף אחד לא ציפה ממך לפחד. היה קל יותר לקפוץ לתוך המים העמוקים כשלא הייתי צריכה לדאוג כל הזמן שהחלק העליון של בגד הים שלי יחליק מעל ראשי. לא הייתי צריכה להתבייש בפטמותיי העירומות, כי מראש לא כיסיתי אותן. התחושה של המים זורמים על כתפיי וגבי היתה פשוטה וטבעית וטובה. שישה שבועות נמשכים הרבה זמן כשאת בת שש. בהתחלה חשבתי שהקיץ לא יסתיים באמת, שכיתה ב' נמצאת במרחק נצח ממני. כנראה שחשבתי שקייטנת השחיה תימשך מספיק זמן לתוך העתיד, שלא הייתי צריכה לדאוג בגלל יום קבלת התעודות. או אולי לא חשבתי בכלל. "'הוא לא מפחד ממים מעל לראשו'?" קראה אימי בקול רם במכונית בדרך הביתה, קולה מתרומם בסוף המשפט. אבא שלי נהג, עיניו נעוצות בכביש. "'הוא יכול לצוף במים גם בלי קרש ציפה'?" עיניה היו צרות, וקשות, וניסו כל הזמן לתפוס את עיניי שלי במראה האחורית. "'בנכם סיים בהצלחה את קייטנת השחיה למתחילים והוא יכול לעלות רמה'?" בהיתי בבהונות רגליי ולא אמרתי דבר. "עכשיו תסלחי לי, גבריתי הצעירה, אבל את מוכנה להסביר לי בדיוק מה את עשית כאן? לכמה אנשים שיקרת? את הסתובבת לך כל הקיץ חצי ערומה?" איך יכולתי להסביר לה שזה לא היה מה שעשיתי, אלא מה שלא עשיתי? שלא שיקרתי, מפני שאף אחד לא שאל. ושאף פעם, אף לא פעם אחת, לא הרשתי ערומה. "אני לא מאמינה לך יותר. אי אפשר לסמוך עליך עם בגד ים שני חלקים". לא אמרתי דבר כל הדרך הביתה. לא היה מה לומר. היא צדקה. אי אפשר היה לסמוך עלי עם בגד ים שני חלקים. לא אז, ולא עכשיו. " Ivan Koyote/"Boys Like Her"
