שני הסיפורים כואבים, זה ברור.
לנתק ילד בגיל שש מהורים ביולוגים, רעים ככל שיהיו, זה שבר עצום. אני חושבת גם שפעם פחות ידעו להתמודד עם השבר הזה. אין לי מושג מה קרה במשפחה של נטע כמובן, אבל פעם חשבו שמספיק לתת לילדים אהבה בלי תנאי ולספק להם את צרכיהם ויהיה בסדר. לא חשבו שצריך לדבר על העבר, אולי אפילו חשבו שעדיף שלא, כדי שהילד ישכח. אבל לא תמיד הילד רוצה לשכוח. זכורה לי אמא מאמצת אחת שגם אימצה את בנה בגיל שש שסיפרה איך הילד היה חוזר שוב ושוב לסיפור של איך הוציאו אותו מהבית. הוא היה מספר אותו שוב ושוב, כנראה מעבד את רגשותיו פעם אחר פעם במשך שנים. אולי זה מה שהיה חסר לנטע (מהראיון זה לא לגמרי ברור).
 
לגבי הסיפור שהביאה סמדר שיר. היא טוענת טענה כלפי השופט למה בחר באימוץ סגור. אני יכולה רק לשער שהגיעו למסקנה שהפגישות עם הביולוגים מביאות לו יותר נזק מתועלת. זאת כמובן רק השערה, אין לי מושג מה באמת קרה שם.
 
השבוע היה במוסף של ידיעות סיפור על איזה סלב שילדותו עברה עליו בפריז אצל אמא נרקומנית שהכתה אותו והיתה זורקת אותו לרחוב כשקיבלה גברים לדירתה, גם באמצע הלילה. הוא אומר בראיון "אהבתי אותה ופחדתי ממנה". הוא כבר 17 שנה לא מדבר איתה מבחירה שלו. ואני תוהה, אם היום היו שואלים אותו, לו יכולת להחזיר הגלגל אחורה האם היית שולח את עצמך לאימוץ? לו היית צריך להחליט עבור ילד קטן אחר שעומד לעבור את מה שאתה עברת, האם היית שולח אותו לאימוץ?
 
