אימורטל

[copywrong]

אימורטל

ליאון רבינוביץ' פתח את המגרה המרכזית בשולחנו, הוציא משם את האקדח ובנחישות ירה כדור אחד ברקתו. בוקר, קמתי רענן לעוד יום של בטלה מהנה בעיר הנופש אילת, ירדתי לטעום מארוחת הבוקר המפוארת בחדר האוכל וביקשתי לעיין בעיתון. כותרת משנית באחד העמודים הפנימיים הכתה אותי בתדהמה מהולה בעצב פתאומי. "דוקטור ליאון רבינוביץ' נמצא מת בדירתו" ובאותיות קטנות יותר "מקור משטרתי מוסר כי מדובר ככל הנראה בהתאבדות". כותרת חסרת כל רגש לציון מותו של חברי לפקולטה באוניברסיטה, אדם שתמיד היווה עבורי סמל לחוזק ושמחה, דווקא הוא שלח יד בנפשו, כל כך לא מציאותי. זה שנים אני עובד ברחבי העולם כמרצה אורח מבוקש בתחום הפיזיקה הגרעינית, וכמו שחברתי לשעבר תמיד אמרה בגאווה בלתי מוסתרת לחברותיה "פרופסור דן שרון הוא שם מבוקש בכל המסיבות היוקרתיות בערי העולם המערבי". מאז ומתמיד נחשבתי לילד פלא של עולם המדע. את הפרופסורה קיבלתי כבר בגיל 32. לאחר ארוחת הבוקר, לפחות מה שהצלחתי לאכול ממנה, יצאתי לטיול של שחרית, שלפתע נשמעה חריקת בלמים, ובנפנוף אקדח "ידידותי" הוזמנתי להתיישב ליד אדם קרח וזועם למראה. הדלת נטרקה והמכונית זינקה בעוצמה, מעלה שובל אבק על זוג צעיר שטייל לתומו. החוטף לא אמר דבר למרות ניסיונות הדיבוב שלי, ולבסוף הגענו לבנין ישן חסר ייחוד. הקרח והנהג כבלו אותי באזיקי פלדה ודחפו אותי למרכז חדר מעופש. האזיקים הכאיבו לידי ולכן נאלצתי לשבור אותם, להקל על הכאב, הדלת הנעולה לא היוותה בעיה ובבעיטה אחת השתחררה מציריה ומוטטה את השומר שעמד מאחוריה. פרט לשומר, היה עוד אדם בעל חזות מזרחית ששמר על הדלת הראשית. ניסיתי להיות שקט ככל האפשר אך הוא שמע אותי והסתובב. "עצור או שאאלץ להשתמש באקדח" נופף כלי אוטומטי להדגשת דבריו. "אז תשתמש!" אמרתי והסתערתי עליו, נשמעה ירייה... מטווח אפס לא היה סיכוי שיפספס, והוא אכן לא החטיא, אך תודות למבנה גופי המחודש, הכדורים ניתזו ממני ובקלות התגברתי על השומר המופתע ויצאתי לאוויר החופשי. בדרך חזרה למלון, אליה נסעתי במכוניתם של החוטפים, התחלתי לחשוב אחורה על היום בו ניסיתי על עצמי את הקרניים הקוסמיות שגילינו, אני ועוזרי, במחקר האחרון. הקרניים נתנו לגופי חוזק בלתי רגיל וחסינות מפני כל פגיעה "מנה שהיה די שימושי היום" מלמלתי לעצמי. המשטרה התקשתה להאמין בסיפורי ונאלצתי לקחת אותם לבית החוטפים. הם אסרו בשמחה את החבורה, מסתבר כי לא הייתי הקורבן הראשון, אך היחיד שיצא חי מידיהם. השוטרים היו נרגשים, עד כה הפשע החמור ביותר בו עסקו, היה גניבת סיגריות ממספר קיוסקים, והם שמחו סוף סוף להופיע בכותרות העיתונים כמו חבריהם מהערים הגדולות. הקרניים הקוסמיות שהוסיפו כוח בלתי רגיל לגופי, לא היו ללא תוצאות לוואי, ובכל שימוש גרמו למוחי המזהיר להצטמק קצת. זו הייתה הסיבה שלקחתי חופשה, כדי שאוכל ולו במעט להאריך את ימי כאדם חושב, לפני שאהפוך ל"צמח" חסר תועלת. עתה, אחרי ההרפתקה באילת, נותרו לי רק מעט תאים אפורים והרגשתי שתוך זמן קצר לא יישאר דבר. לא יכולתי לעמוד בחיים כאלה, המנוגדים לכל מה שגדלתי עליו, והחלטתי לנקוט בפתרון בו בחר עוזרי, ד"ר ליאון רבינוביץ'... להתאבד. הצמדתי את האקדח לרקה, ובלי הרבה מחשבה, לחצתי על ההדק. דבר אחד לא לקחתי בחשבון, והוא שד"ר רבינוביץ' לא הספיק לקבל את הכוח והחסינות להם זכיתי אחרי מספר ימים, וכשהכדור ניתז ונתקע בקיר, ידעתי כי יש לפני עוד חיים ארוכים ארוכים.

 

[Aislynn]

זה היה ממש נחמד ../images/Emo70.gif ../images/Emo70.gif ../images/Emo70.gif

אבל יש לי קצת הערות. אממ, אמרו את זה גם למישהו אחר אני חושבת, אבל אתה מלא פעמים שם פסיקים במקום שצריכות להיות נקודות, וזה קצת מפריע. אבל הרעיון מאוד חמוד והפנצ'ליין אחלה.

 

[War Monger]

כמה הערות...

סיפור נחמד ביותר! לדעתי היית צריך לפרט יותר על הדמות המרכזית לפני שמקרה החטיפה קרה... כאילו, כל הבריחה שלו נשמעת כמו תירוץ להמשך הסיפור מבין אותי? סוף נחמד ביותר, אבל שוב, הייתי ממליץ להתחיל עם יותר רקע.

 

[copywrong]

מביט במראה

הכל התחיל בבוקר יום חמישי חורפי. קמתי בקושי ממיטתי החמימה, מאזין לאנחת שמיכת הפוך, ששוב הרגישה נעזבת. ניגשתי לחדר האמבטיה, עצום עיניים, נזהר שלא להיתקל בקירות או בשאריות ארוחת הערב. האסלה הייתה מורמת, בדיוק כפי שאני אוהב, הרטבתי אותה קלות וניגשתי לרחוץ את פני. בעוד המים פוקחים את עיני, נדהמתי לראות את פני בראי. כל תכלית קיומו של ראי היא לשקף את פניך, אך מה שראיתי בו, אותו בוקר, היו פני ניבטים מעבר לחלון... מאחוריו הייתה שפופרת משחת שיניים עטופה באור ירקרק. הסתובבתי במהירות, שהפחידה את היצור (אותי?) שנפל על הקרקע. מצמצתי בעיני להגן עליהן מקרניה הראשונות של השמש ומהירוקת של העצם המוזר, שכעת משראיתיו בשלמותו, עומד בשקט בחצר, נראה יותר כמו חללית. גירדתי באיבר שאני מגדיר כאף ופתחתי פי בשאלה, אלא שאז נוצר הבזק פתאומי בתוך מוחי ומסר רועש ניתז אליו וניתר בו כמו כדור ברזל גמיש. איני יכול להעביר את המסר במילים, אך הרעיון הכללי היה ברור: היצור בא לקחת אותי בחזרה לכוכבו. וכך אכן עשה. רק כשהגעתי לחללית האם וראיתי את כל יושביה, הבנתי מדוע השתמש במושג ההחזרה - כל החוצנים נראו כמוני. אמא, אני חוזר הביתה.

 

[Yuli Gama]

גרר...

קצת קשה לי להגיב על הסיפור הזה כי יש בו משהו עמוק שמציק לי אבל קשה לי להגדיר בידיוק מה א- בבקשה, בבקשה ממך אל תפרסם יותר סיפורים הדבוקים לתמונה. הטקסת יוצא צר ומאוד לא נוח לקריאה. רוצה תמונה, יופי. תוסיף אותה בהודעה שניה. ב- ישנם כמה משפטים שמתרתם היא ליצור אסוציאציות, או רושם מסויים, אבל הן אינן תורמות בדבר לעלילת הסיפור. "מאזין לאנחת שמיכת הפוך, ששוב הרגישה נעזבת." האנשה של שמיכת הפוך, ומכיוון שבג'ינר הנ"ל האנשה של פוך זה לא משהו בשמיים, אז יוצר גורם מסויים של בילבול, בקשר לאן העלילה הולכת. ג- "...בשאריות ארוחת הערב. האסלה הייתה מורמת, בדיוק כפי שאני אוהב, הרטבתי אותה קלות ..." (1) סיפור חיי הדפוקים<טרק סיטי> (2)חורג מטון שאר הסיפור, בסיפור גדול יותר אולי היה משתלב וניתן היה להבליג אליו אבל כאן יוצר רושם מסויים של דחייה וניסיון להרעיד את הקורא. לי אישית המשפטים האלו הציקו, ועוד יותר הציק שמשפטים כאלו הושמו לא במטרה להציק, אלה סתם. ניסוח מכוון זה דבר חשוב, אם אתה מכניס פנימה משפטים שכאלו, לפחות תכניס אותם במקום שיש להם מטרה. ד- "היו פני ניבטים מעבר לחלון... מאחוריו הייתה שפופרת משחת שיניים עטופה באור ירקרק" , לא בדיוק מובן למה התכוונתה כאן, אולי שווה לנסח מחדש ה- "כדור ברזל גמיש" ? יש הרגשה כאילו הסיפור עשוי מטלאים לא אחידים שניתפרו ביחד בגסות. שווה לטפור בחוט דק יותר ולנסח בצורה אחידה. מכיוון שהניסוח לא ברור ישנם משפטים שלמים שקשה להבין למה בידיוק התכוונתה בהם: "הסתובבתי במהירות, שהפחידה את היצור (אותי?) שנפל על הקרקע" ואז היצור מוזכר ב "היצור בא לקחת אותי בחזרה לכוכבו" מי היצור? הזר או המספר? הרעיון הכללי אומנם מובן, אבל רק אחרי קריאה שניה. נ.ב יש לך את הלינק לרשימת הקלישאות?

 

[copywrong]

בררר....

אחרי ניסיון להבין מה מציק לך דרך הניסוח המבלבל של התגובה (רצופת שגיאות הכתיב) הנה תגובתי: א- מקבל ב- רעיון השמיכה נוצר כדי לתת אווירה לחייזר שלא קולט שאינו אנושי וסביבתו גם אינה רגילה. ג- אין רע, לדעתי, בלהציג את ה"גיבור" כשלומפר חסר היגיינה אישית. ד- הוא ראה חייזר שנראה בדיוק כמוהו מופיע בחלון, ובתחילה החללית נראתה לו כמשחת שיניים (אל תשכח הוא רק התעורר). ה- "כדור ברזל גמיש" - צעצוע של חייזרים יש לי הרגשה שאתה מעדיף סיפור פשוט שלא צריך לחשוב כדי להבין אותו. אני מנסה לברוח מסיפורים כאלה, מה שהופך אולי את הסגנון שלי לפחות ברור, אך יותר מעניין לדעתי ומפתח אותי כסופר.

 

[Yuli Gama]

ארר...

אוקי, אולי הניסוח של באמת היה קצת ממבולבל, ובאמת מצטערת על שגיות הכתיב. אני מכפידה על זה מאוד בתוך סיפורים, אך פחות כאשר פשוט מתכתבת בפורומים. ב- תירוץ ג- אתה לא הבנת אותי נכון. בסיפור קצר (ושלך ,אם איני טועה, אינו מגיע אפילו לשלוש מאות מילים) כל מילה חשובה. כאשר כותבים משהו כזה קצר , רוב הזמן הולך לא על הכתיבה , כי אם על קריאה חוזרת ושיוף. בסיפור שלך רואים שלא עברתה עליו מספיק אלא פשוט גאה ומרוצה מעצמך העפתה אותו לתוך הפורום. בסיפורים קצרים צריך לברור מילה מילה, לא קריאה שניה, אלא קריאה עשירית ועשרים וחמש אם צריך, ואת זה לא טרחתה לעשות. התאור שבו אתה משתמש הוא בעל מטען , הוא לא סתם מתאר אותו כשלומפר, אלה נותן לו תכונות וגורם לנו להזדהות או לדחות את הגיבור. מכיוון שאתה לא עושה בתגובה שעוררת שום שימוש בהמשך אז היא לא צריכה להיות שם. ד-(1) הניסוח לא מובן. אתל תסביר לי . תנסח בצורה מובנת יותר (2) התגובה של הדמות לא טבעית ולא מציאותית. (3) משחת שיניים-> רדום? . זה לא "צהוב" ואתה לא דוגלס אדמס. ה- כן, בחיי, איך יכולת לשכוח את זה? הרי זה טריווילי לחלוטין שכדור ברזל גמיש יהיה צעצוע של חיזרים. (סליחה אם אני נישמעת צינית, אבל זה ניקרא "סמרף" <הלקסיקון!> "......יש לי הרגשה שאתה מעדיף סיפור פשוט שלא צריך לחשוב כדי להבין אותו. אני מנסה לברוח מסיפורים כאלה, מה שהופך אולי את הסגנון שלי לפחות ברור, אך יותר מעניין לדעתי ומפתח אותי כסופר...." - הממ.... אני מעדיפה סיפורים פשוטים שלא צריך לחשוב כדי להבין? חמוד. בהחלט חמוד. - אתה לא צריך לברוח משום דבר. אתה לא צריך ליצור רת הסיגנון שלך בכוח. תן לו להיווצר לבד. אם מה שאתה אמור לכתוב זה סיפורים שצריך לחשוב בהם, זה מה שיהיה, בין אם "תברח מדברים" ובין אם לא. - יש לך יכולת לכתוב, רואים את זה בצורה שאתה מנסח ומקשר משפטים, אז תפסיק להתעולל בה ולעשות שטויות. - מעניין ומפתח אותך כסופר? ילד, אל תעליו, אבל איך אתה רוצה לפתח את הכתיבה שלך אם אתה לא מסוגל לקבל ביקורת ולא מקשיב לעצות?

 

[נעה השלישית]

סיפור יפה

כמעט בכיתי בלביל הגיבור בסוף אולי אפשר לנסח קצת יותר מדוייק אבל הרעיון עבר ואהבתי את הסיפור

 

[cwen]

הביקורת שלי מפורום הסיפורים

מאחר שהפתילים של קופירונג בסכנת מחיקה בפורום הסיפורים של האגודה, ומאחר שהשקעתי המון בביקורת שכתבתי שם, ראיתי לנכון להעתיק אותה לכאן כדי שלא תאבד. הביקורת פורסמה במקור בתגובה לסיפור כפי שפורסם בפורום הסיפורים: יעל כתב/ה: > > ראשית, אני מצטרפת בחום להמלצתו של NY לקרוא את המאמרים שבקישור. > הם מועילים לכולם, גם לכותבים מתחילים וגם לכותבים מנוסים. יש שם > הרבה מאוד עצות שכדאי לך ליישם אותן. > > קופירונג כתב/ה: > > > > ליאון רבינוביץ' פתח את המגרה המרכזית בשולחנו, הוציא משם את > > האקדח ובנחישות ירה כדור אחד ברקתו. > > > > בוקר, קמתי רענן לעוד יום של בטלה מהנה בעיר הנופש אילת, ירדתי > > לטעום מארוחת הבוקר המפוארת בחדר האוכל וביקשתי לעיין בעיתון. > > כותרת משנית באחד העמודים הפנימיים הכתה אותי בתדהמה מהולה בעצב > > פתאומי. "דוקטור ליאון רבינוביץ' נמצא מת בדירתו" ובאותיות קטנות > > יותר "מקור משטרתי מוסר כי מדובר ככל הנראה בהתאבדות". כותרת > חסרת > > כל רגש לציון מותו של חברי לפקולטה באוניברסיטה, אדם שתמיד היווה > > עבורי סמל לחוזק ושמחה, דווקא הוא שלח יד בנפשו, כל כך לא > מציאותי. > > שתי הפסקאות האלה ממש לא במקום. עד עכשיו אני בכלל לא בטוחה מתי > בדיוק הן מתרחשות. לפני החטיפה? אחריה? מי יודע. אי אפשר להבין. > הן מבלגנות לחלוטין את הסדר בסיפור בלי שום רמזים לגבי הסדר > הנכון. זה לא שיש בעיה לכתוב סדר זמנים לא עקבי בסיפורים - אבל > כמו שאתה עושה את זה זה סתם מבולגן. > מן הצד השני, יתכן שהאשם הוא בפסקה הבאה (הסבר אחריה) שלגמרי > הוציאה אותי מהמיקוד. > > לבד מכך אם אתה מבקש לגרום לקורא להשתתף בעצב של הגיבור אתה מחמיץ > את המטרה לחלוטין. זה לא מספיק שהכותרת הכתה את המספר בתדהמה > מהולה בעצב פתאומי. אתה צריך שהקורא יוכה בתדהמה מהולה בעצב > פתאומי. כמו כותרת העיתון, גם הפסקה שלך חסרה כל רגש שיכול לעבור > לקורא. זה דבר שלא פשוט לבצע ודורש הרבה תרגול. > נסה למצוא יצירה שהרגשת שמעלה בעיניך דמעות, קרא אותה ונסה לראות > מה בדיוק גרם לתופעה הזו אצלך. אחר כך נסה להעתיק את זה אליך. > (העתקה היא דרך לימוד מצויינת, כל עוד אתה זוכר שהעתקת ושאתה חייב > לעשות משהו מקורי בשלב הבא). > > הנה דוגמה ממני: אני פעם כתבתי קטע שהיה אמור להיות מאוד מפחיד. > חברה שלי קראה את זה ואמרה לי שזה מאוד יבש. ישבתי מיד ושכתבתי את > כל הקטע מחדש מנקודת המבט של דמות אחרת כולל המון פרטים שבכלל לא > מופיעים בקטע הסופי רק בשביל התחושה של זה. אחר כך הלכתי וכתבתי > את כל הקטע מחדש (ומדובר בשבעה עמודי A4 צפופים), ושוב נתתי לה > לקרוא. אז היא אמרה שזה באמת מפחיד. וכשחברה אחרת אמרה שהחלק הזה > מאוד הפחיד אותה, ידעתי שהשגתי את המטרה. בקיצור, לפעמים צריך > הרבה מאוד עבודה כדי להעביר רגש. > > > > > > זה שנים אני עובד ברחבי העולם כמרצה אורח מבוקש בתחום הפיזיקה > > הגרעינית, וכמו שחברתי לשעבר תמיד אמרה בגאווה בלתי מוסתרת > > לחברותיה "פרופסור דן שרון הוא שם מבוקש בכל המסיבות היוקרתיות > > בערי העולם המערבי". > > מאז ומתמיד נחשבתי לילד פלא של עולם המדע. את הפרופסורה קיבלתי > > כבר בגיל 32. > > הפסקה הזו מיותרת לחלוטין, מציפה את הקורא בהמון מידע לא מעניין > ולא חשוב ובדמות חסרת כל ערך (חברתו לשעבר שאין לה שום תפקיד > בסיפור). חוץ מזה היא תקועה סתם כך בלי שום סיבה ומפריעה לקריאה > השוטפת של הסיפור. אפשר להוריד אותה לחלוטין וזה רק ישפר את > הסיפור. אם אתה חייב להכניס את המידע הזה (שהוא בפירוש אינו חשוב) > עשה את זה במהלך הסיפור. נדמה לי שהכותרת "מסלקות מידע" מתאימה > לערך המדבר על כך בלקסיקון טרקי סיטי (נמצא בקישורים ש NY נתן לך > ובחלומות באספמיה גליון 2 - אם אין לך אותו, רכוש אותו בהקדם!). > > > > > > לאחר ארוחת הבוקר, לפחות מה שהצלחתי לאכול ממנה, יצאתי לטיול של > > שחרית, שלפתע נשמעה חריקת בלמים, ובנפנוף אקדח "ידידותי" הוזמנתי > > להתיישב ליד אדם קרח וזועם למראה. > > ארוחת הבוקר? זו שבה הוא קרא על הידיעה בעיתון? מרוב הלם וצער על > מותו של עוזרו הוא יוצא לטיול של שחרית? הוא לא מתקשר למשפחתו של > העוזר שלו או לחבריו באוניברסיטה? זה ממש חסר לי (ואולי היה מסייע > להוסיף קצת רגשות). > למה האיש הקרח זועם למראה? יש לו איזו סיבה? הרי הם לא מכירים. > בהתחלה חשבתי שזה קשור לאיזה מחקר שהוא היה עסוק בו, אולי חלק > מהסיבה למה עוזרו התאבד, אבל בהמשך מגלים שבכלל מדובר באיזו > כנופיה שחטפה אנשים מסיבה עלומה כלשהי, בלי קשר לשום דבר בסיפור. > חסר לי הגיון פנימי כאן, ואיזה קו עלילתי שאפשר לעקוב אחריו. כרגע > מדובר בסתם התרחשויות מקריות חסרות סיבה לחלוטין. > > ובכלל, מה המטרה של החטיפה? להראות את כוחותיו העל טבעיים של > הגיבור? תאונת דרכים היתה עושה את זה בצורה הרבה יותר טובה, יותר > סבירה ומתקבלת על הדעת ופחות מבלבלת. > > > הדלת נטרקה והמכונית זינקה בעוצמה, מעלה שובל אבק על זוג צעיר > > שטייל לתומו. החוטף לא אמר דבר למרות ניסיונות הדיבוב שלי, > ולבסוף > > הגענו לבנין ישן חסר ייחוד. הקרח והנהג כבלו אותי באזיקי פלדה > > ודחפו אותי למרכז חדר מעופש. > > איזו דרמה. הזוג הצעיר שם לב למה שקורה? אני כשאני שומעת חריקת > בלמים ברחוב, אני קודם כל מסובבת את הראש לראות מה זה - במיוחד > בימינו הטרופים. עכשיו נסה לדמיין את התמונה מנקודת המבט של עובר > אורח. אתה שומע חריקת בלמים, מסתובב, אולי רואה נצנוץ אקדח, רואה > מישהו מבוהל ממהר לתוך המכונית (אני יודעת שאני הייתי מאוד מבוהלת > אילו היו מכוונים אלי אקדח), ואז את המכונית "מזנקת בעוצמה" > (מפיקה עוד צלילים מפחידים). > > אני חושבת שהייתי רצה למשטרה עם תיאור המכונית, המספר שאולי רשמתי > ותיאור הפרצוף של הנהג לפחות. > והנקודה החשובה שלי היא: האם החוטפים לא היו מודעים לתרחיש הזה? > האם סביר בכלל שהם יחטפו מישהו כשיש עדי ראיה בסביבה? > כל הקטעים האלה גורמים לסיפור שלך ללקות בחוסר סבירות קיצוני. גם > מד"ב צריך להיות סביר ועקבי בתוך עצמו. > המשך...

 

[cwen]

המשך הביקורת

> > האזיקים הכאיבו לידי ולכן נאלצתי לשבור אותם, להקל על הכאב, הדלת > > הנעולה לא היוותה בעיה ובבעיטה אחת השתחררה מציריה ומוטטה את > > השומר שעמד מאחוריה. פרט לשומר, היה עוד אדם בעל חזות מזרחית > ששמר > > על הדלת הראשית. ניסיתי להיות שקט ככל האפשר אך הוא שמע אותי > > והסתובב. "עצור או שאאלץ להשתמש באקדח" נופף כלי אוטומטי להדגשת > > דבריו. > > "אז תשתמש!" אמרתי והסתערתי עליו, נשמעה ירייה... > > מטווח אפס לא היה סיכוי שיפספס, והוא אכן לא החטיא, אך תודות > > למבנה גופי המחודש, הכדורים ניתזו ממני ובקלות התגברתי על השומר > > המופתע ויצאתי לאוויר החופשי. > > מה? מי? יש לנו פה סופרמן? עדיף היה לזרוק איזה רמז עוד קודם. מן > הצד השני, אם הוא כזה סופרמן למה הוא הניח להם לחטוף אותו? למה > הוא לא הפך את המכונית מיד כשהם עצרו לידו? הרי הוא לא מפחד > מאקדחים (זה די ברור מכך שהוא לא מנסה בכלל להתחמק מהכדור. זה לא > שהוא גילה את זה במקרה). > נקודה בעייתית נוספת - סגנון דיבור של דמויות. מה זה: "עצור או > שאאלץ להשתמש באקדח?" > אתה יודע כמה זמן לוקח להגיד משפט כזה? מה רע ב"עצור או שאני > יורה!" שמוטבע בכל אחד מאיתנו ששירת בצבא? או יותר סביר, סתם > "עצור!" תוך כיוון האקדח. זה יותר מהיר ומעביר את הכוונה. > שוב, דמיין את הסיטואציה. יש שומר עם אקדח ביד. לפני דקה הוא שמע > את החבטה האיומה של דלת שנופלת ואולי את הצעקה של זה שהיא נפלה > עליו (אי אפשר לעשות את זה בשקט), ועכשיו הוא רואה מישהו מנסה > להתגנב אליו. האם יש מישהו אחד שהמשפט הראשון שיעלה לו בראש הוא > "עצור או שאאלץ להשתמש באקדח"? > האמת, נראה לי שאילו הייתי אני במקום השומר הייתי ישר יורה, בלי > "עצור" ובלי כלום. בעצמך אמרת אחר כך שכל החטופים הקודמים מתו, אז > אין לו בעיה מוסרית. (שוב, מה הטעם לחטוף מישהו כדי להרוג אותו? > חסר הסבר על הסיבות לחטיפה, ואפילו השערה לא מבוססת של השוטרים). > > > > > בדרך חזרה למלון, אליה נסעתי במכוניתם של החוטפים, התחלתי לחשוב > > אחורה על היום בו ניסיתי על עצמי את הקרניים הקוסמיות שגילינו, > > אני ועוזרי, במחקר האחרון. הקרניים נתנו לגופי חוזק בלתי רגיל > > וחסינות מפני כל פגיעה "מנה שהיה די שימושי היום" מלמלתי לעצמי. > > אליה = אליו. למה הוא נוסע למלון ולא למשטרה? למה בכלל לנסוע? אין > שם טלפון כדי להזעיק את המשטרה אליו? > פתאום אנחנו לומדים על התגלית המדהימה - הקרניים הקוסמיות! ועכשיו > לא ברור על מי נוסו הקרניים. רק עליו? גם על עוזרו? למה על שניהם? > לא מקובל קודם לנסות על אחד ולחכות קצת? למה לא ניסה על חיות? > והכי חשוב - למה הם לא סיפרו לאף אחד עלי אדמות? אתה חושב שכל כך > פשוט לעשות מחקרים סודיים? > > > > > המשטרה התקשתה להאמין בסיפורי ונאלצתי לקחת אותם לבית החוטפים. > הם > > אסרו בשמחה את החבורה, מסתבר כי לא הייתי הקורבן הראשון, אך > היחיד > > שיצא חי מידיהם. השוטרים היו נרגשים, עד כה הפשע החמור ביותר בו > > עסקו, היה גניבת סיגריות ממספר קיוסקים, והם שמחו סוף סוף להופיע > > בכותרות העיתונים כמו חבריהם מהערים הגדולות. > > "נאלצתי לקחת אותם לבית החוטפים". אוי, נורא ואיום. כן, זה ממש > סביר. הרי ברור מיד שהם יסעו לבית החוטפים כדי לברר מה קורה שם, > אפילו אם לא מאמינים לו. שוב - יותר סביר שהוא יזעיק אותם מקרבת > מקום, תוך שהוא משגיח שהחוטפים לא יסתלקו. > ואפרופו הנקודה הזו, אתה מצפה ברצינות שאיזה קורא יתאר לעצמו שאף > אחד מהחוטפים לא שם לב למה שקורה? (אל תשכח שהיה להם המון זמן, כי > הגיבור נסע עד המלון רק שם הזעיק את המשטרה). איך זה שהם לא לקחו > את הרגליים וברחו מיד כשגילו שהוא נמלט והרג להם שני אנשים? > גם לזה יש כותרת בטרקי סיטי: "סיפורו של דביל מושלם" (הכותרת > מחלומות באספמיה. נדמה לי שהיא שונה מעט בגירסת הרשת של המאמר). > דבר נוסף מה זה "הפשע החמור ביותר בו עסקו היה גניבת סיגריות...". > אתה חי בארץ? אתה חושב שבאילת אין פשיעה? אין רציחות? אין מעשים > מגונים? אין אלימות במשפחה? באמת... זו עיר גדולה, לא מצפה של שש > משפחות. > > > > > הקרניים הקוסמיות שהוסיפו כוח בלתי רגיל לגופי, לא היו ללא > תוצאות > > לוואי, ובכל שימוש גרמו למוחי המזהיר להצטמק קצת. זו הייתה הסיבה > > שלקחתי חופשה, כדי שאוכל ולו במעט להאריך את ימי כאדם חושב, לפני > > שאהפוך ל"צמח" חסר תועלת. > > כל שימוש במה? בגוף שלו? אני מצטערת, אבל הוא עושה את זה כל הזמן. > גם נשימה היא שימוש בגוף שלו. אני חושבת שהבנתי למה התכוונת, אבל > הניסוח שלך מאוד אומלל. > דרך אגב, התאבדות היא בהחלט "מוצא חכם" במקרה הזה. לא עדיף להשקיע > את המרץ בלמצוא פתרון לבעיה? > > > עתה, אחרי ההרפתקה באילת, נותרו לי רק מעט תאים אפורים והרגשתי > > שתוך זמן קצר לא יישאר דבר. לא יכולתי לעמוד בחיים כאלה, > המנוגדים > > לכל מה שגדלתי עליו, והחלטתי לנקוט בפתרון בו בחר עוזרי, ד"ר > > ליאון רבינוביץ'... להתאבד. > > הצמדתי את האקדח לרקה, ובלי הרבה מחשבה, לחצתי על ההדק. > > היה לו אקדח? נו, טוב... > תגיד, קראת את "פרחים לאלג'רנון"? אם לא, אז קרא. אני לא אגיד לך > למה כי זה יהיה ספויילר נוראי, אבל תוכל ללמוד המון מהסיפור, > שאפשר בשקט להצמיד לו את התואר: "אחד הסיפורים הקצרים הטובים > ביותר שנכתבו מאז ומעולם". > > > > > דבר אחד לא לקחתי בחשבון, והוא שד"ר רבינוביץ' לא הספיק לקבל את > > הכוח והחסינות להם זכיתי אחרי מספר ימים, וכשהכדור ניתז ונתקע > > בקיר, ידעתי כי יש לפני עוד חיים ארוכים ארוכים > > אז למה ד"ר רבינוביץ' התאבד אם הוא לא הספיק לקבל את הכוחות? איך > בכלל הם יודעים שהם מאבדים תאים אפורים? חסר המון המון מידע. > לבד מכך, האם יריה בראש היא דרך ההתאבדות היחידה שעולה בדעתך? מה > עם קפיצה מראש גג גבוה? בליעה של רעל? התאבדות בטביעה? התאבדות > בשריפה? לזרוק את עצמו מתחת למכבש? האם לאף אחת מהדרכים אין שום > סיכוי לעבוד? למה הוא לא מנסה? > > > דבר טוב אחד יש לי להגיד על הסיפור: הרעיון הבסיסי די יפה. אבל > הביצוע... אוי... > > הבעיה העיקרית כמו שאני רואה אותה היא חוסר סבירות קיצונית של כל > פרט ופרט שאתה כותב פה. לכתוב מד"ב זה יותר קשה מלכתוב סיפור > מיינסטרים. חשוב מאוד שבסיפור מד"ב וגם פנטסיה הפרטים יהיו עקביים > ויהיה הגיון פנימי. אין את זה אצלך. > הסיפור הזה במצב כל כך אומלל שאני חושבת שאפילו לשכתב אותו אי > אפשר. אתה צריך לקחת את הרעיון הבסיסי (של כוחות שלא יתנו לך > להתאבד) ופשוט לכתוב סיפור חדש לחלוטין - אם דמויות שונות > לחלוטין. אני ממליצה לך לעשות את זה אחרי שאתה קורא את המאמרים > שהביא לך NY, ואחרי שאתה קורא כמה יצירות בפורום הזה ואת הביקורות > להן. מהביקורות תוכל ללמוד המון, בעיקר מה לא לעשות! > > אני מבקשת סליחה על כך שאני כל כך נוקשה. זה לא רגיל אצלי, בדרך > כלל אני יותר נחמדה בביקורות שלי, אבל הפעם הזאת זה פשוט בלתי > אפשרי. > > בהצלחה. (ואל תתייאש, הסיפורים הראשונים שאני כתבתי לא היו יותר > טובים. צריך המון תרגול).