על טעם
ועל ריח, הרי אין מה להתווכח. נציגנו לאולימפידות השונות אכן עושים מאמצים כבירים, ובשלב זה, לפחות מגיעים למקומות המכובדים. רוצה תרגום? אולימפיידת השפים, היא תחרות על וירטואוזיות במטבח. מוססלמון, עטוף במוס נסיכת הנילוס ופיסטיקים, מעוטר בג`ילה של אצות ים, והכל לתפארת מדינת ישראל. התחרות האמיתית בשבילי היא תחרות הטעם. ובזה ידידי לוצי נכשלים רובם ובגדול. אולי הייתה זו הנסיעה לאיטליה שעזרה לי חזור למקורות. לפני שכולנו מפליאים בפטה של כבד אווז, אנחנו צריכים לדעת לשים עליו מספיק מלח ופלפל כדי שלדבר הזה יהיה טעם. מבין על מה אני מדברת? לפני שנה, ערכתי עבור הגולן וינטאג` את חוברת המתכונים שליוותה את ההדגמות. חיים כהן ממסעדת קרן, ללא ספק אחת המסעדות הטובות בארץ, שלח מתכון של כבד אווז עם טחינה וקצח. היו שם מקסימום חמישה מרכיבים, והמתכון היה קצר. האוכל היה טעים. פשוט טעים. משהו נתן כבוד למרכיבים ופשוט ידע איך לגעת בהם. לעומת זו, מתכונים של שפים אולימפיים מכובדים, ומדובר באנשי המלונאות, סבלו מריבוי בלתי הגיוני של מרכיבים, צלחת שהכילה עשרה אלמנטים לפחות וטעם...אללה יסתור. אז מה שווה אולימפידה ווירטואוזיות, אם החביתה שמגישים לי בארוחת הבוקר, לא הכירה מילחיה אף פעם?! השיא דרך אגב היה כשאחד מאושיות תדמור, תירגם את אחד השפים הצרפתיים, והתעקש ששקדי עגל נקראים בשפתנו לבלב. ``לוקחים את הלבלב ומלחיצים אותו`` אמר האיש החביב ואני כמעט התפרצתי. כששאל הצרפתי אם ``לבלב`` מוגש במחוזותינו, ענה האושייה, רק במלונות (?????) ובמסעדות פאר. אני שכנראה ינקתי מאיזו מרוקאית צעקתי מאחורה ``בשיפודיות``. כי יש גבול. באמת שיש גבול.
