אין הבדל בין בני האדם,כולל העיוורים
אין הבדל בין בני אדם,כולם שווים.זה שטות גדולה לעשות הפרדה כזאת,ולאף אחד אין הזכות "להחרים" בחור עיוור.נתקלתי לראשונה באנשים עיוורים במקום עבודתי:אני בן אדם רואה ואני עובד עם עיוורים "במרכז לעיוור" בהרצליה(כבר 4 שנים).אני מאוד קשור אליהם,הם החברים הכי טובים שלי.אני מאוד נהנה לעבוד במחיצתם למרות שמדי פעם ישנם חיכוחים(זה נובע מהשוני העובדתי),אבל בסוף תמיד חוזרים להיות חברים.כמו כן,אני תמיד משתדל לעמוד לשירותם:לעזור להם,לדבר איתם על כל נושא,ללכת איתם(שיהיה להם יותר נוח לגשת לדבר מסוים וכל דבר העולה על רוחם.כשמצב רוחם ירוד או שהם לא יכולים לעשות דבר מה כראוי בביתם או בכל מקום אחר והם מספרים לי על בעיותיהם,אני מייעץ להם מה לעשות כדי להצליח בדבר.אך דברים אלה מאוד נוגעים לליבי ולעיתים אני פורץ בבכי מפני שאין הסבר מספק לשאלה-מה חטאו מסכנים אלו שנחתה עליהם המכה הזאת(עיוורון זו בעיה קשה "שרומסת את כבודו של האדם")?.אני מרגיש את כאבם היום יומי של התמודדות עם העיוורון ותמיד צוחק איתם,מדבר איתם על נושאים העולים לשיחה בין אנשים העובדים יחד ומנסה תמיד לפתוח להם אופקים חדשים להתעיינות.כשהם הולכים הביתה,אני מלווה אותם עד לדלת היציאה מהמרכז ודואג שהם יעלו בבטחה להסעה שלהם(ישנם 4 הסעות מהמרכז-2 בבוקר שמביאה אותם מביתם לעבודה ו-2 בצהרים בחזרה לביתם). כך נוצרו ביננו עם השנים קשרי חברות ואני מרגיש שהם בוטחים בי.
אין הבדל בין בני אדם,כולם שווים.זה שטות גדולה לעשות הפרדה כזאת,ולאף אחד אין הזכות "להחרים" בחור עיוור.נתקלתי לראשונה באנשים עיוורים במקום עבודתי:אני בן אדם רואה ואני עובד עם עיוורים "במרכז לעיוור" בהרצליה(כבר 4 שנים).אני מאוד קשור אליהם,הם החברים הכי טובים שלי.אני מאוד נהנה לעבוד במחיצתם למרות שמדי פעם ישנם חיכוחים(זה נובע מהשוני העובדתי),אבל בסוף תמיד חוזרים להיות חברים.כמו כן,אני תמיד משתדל לעמוד לשירותם:לעזור להם,לדבר איתם על כל נושא,ללכת איתם(שיהיה להם יותר נוח לגשת לדבר מסוים וכל דבר העולה על רוחם.כשמצב רוחם ירוד או שהם לא יכולים לעשות דבר מה כראוי בביתם או בכל מקום אחר והם מספרים לי על בעיותיהם,אני מייעץ להם מה לעשות כדי להצליח בדבר.אך דברים אלה מאוד נוגעים לליבי ולעיתים אני פורץ בבכי מפני שאין הסבר מספק לשאלה-מה חטאו מסכנים אלו שנחתה עליהם המכה הזאת(עיוורון זו בעיה קשה "שרומסת את כבודו של האדם")?.אני מרגיש את כאבם היום יומי של התמודדות עם העיוורון ותמיד צוחק איתם,מדבר איתם על נושאים העולים לשיחה בין אנשים העובדים יחד ומנסה תמיד לפתוח להם אופקים חדשים להתעיינות.כשהם הולכים הביתה,אני מלווה אותם עד לדלת היציאה מהמרכז ודואג שהם יעלו בבטחה להסעה שלהם(ישנם 4 הסעות מהמרכז-2 בבוקר שמביאה אותם מביתם לעבודה ו-2 בצהרים בחזרה לביתם). כך נוצרו ביננו עם השנים קשרי חברות ואני מרגיש שהם בוטחים בי.