"אין לי אומץ, אני שפן". איך מתגברים?

dori78

New member
"אין לי אומץ, אני שפן". איך מתגברים?

את המשפט הזה שמעתי לפני יומיים מבחור בגילי, אחד שכבר היו לו כמה וכמה בנות זוג, כולל כמה סטוצים.
הוא בהה בעצב בבחורה חמודה שישבה כמה כסאות ממנו ולא הצליח לקום ולדבר איתה.
ידידה שלו ניגשה אל הבחורה המדוברת, אמרה לה שהבחור מתעניין בה.
"אז שייגש בעצמו" ענתה החמודה, אחרי שהסתכלה וראתה במי מדובר.

אם היא היתה רוצה לסרב - היתה אומרת לידידה שלא מתאים לה.
בגדול מה שהיא אמרה זה - הוא נראה חמוד, שיראה סימני התעניינות ונדבר קצת, ככה אוכל להתרשם ולהחליט אם אני רוצה או לא רוצה לצאת איתו.
במקום לקפוץ על ההזדמנות ולגשת אליה - הוא נשאר נטוע בכסא שלו, מתבאס מרגע לרגע, עד שהיא קמה ויצאה מהמקום.

"אבל מה אני אגיד לה, איך להתחיל?" הוא שאל אותי.
אנחנו בערב שירה בציבור עם מקרופון פתוח, אמרתי לו, אתה שר יפה וכבר שרת כמה שירים.
אתה מתלבט איזה שיר עוד לבקש, אז תיגש אליה ותתייעץ איתה איזה שיר להזמין. מה יותר פשוט מזה?
כאמור, הוא לא הצליח להביא את עצמו לגשת אליה.


הביישנות וחוסר הביטחון היא לא נחלתם הבלעדית של חסרי הניסיון.
לפעמים, מה שבא בקלות ובטבעיות בגילאים צעירים יותר, הולך ונהיה קשה עם הגיל.
בעיניי - זה עניין של מודעות, של החלטה ושל אימון עצמי.
זה לא פשוט בכלל. אני יודעת, כי עברתי את התהליך הזה עם עצמי ב-12 השנים האחרונות.
אבל זה עובד. שווה לנסות.
 

Bs Bane

New member


 

FineSilverMan

New member
אני חושב שזה בעיקר עניין של כבוד עצמי...

אני די במחשבה שאני לא מספיק טוב: לא מספיק גבוה, לא מספיק יפה, לא מספיק מוצלח, עבור הבחורות שהייתי רוצה להתחיל איתן.
כלומר התסריט שעובר לי בראש זה מבט עקום מצידה ו... סוג של: "אתה מוזמן להמשיך ללכת, אני מחכה למישהו מרשים".
&nbsp
זה קורה לכמעט כל גבר, רק שיש גברים שזה קרה להם בעבר והם למדו לחיות עם הדחיה.
אני כמעט לא התחלתי עם בחורות במציאות.
בהחלט הייתי שמח אילו זה היה אחרת, אבל זה לא בדיוק הסגנון שלי.
 

dori78

New member
אני מסכימה איתך באופן חלקי.

כלומר, התחושה הזאת של חוסר ערך עצמי מלווה אותי עד היום בסיטואציות מסוימות.
השאלה היא מה עושים כדי להתגבר עליה.

אני רוצה ברשותך לשנות את אחד המשפטים שכתבת:
"זה קורה לכמעט כל אדם, רק שיש אנשים שזה קרה להם בעבר והם למדו לחיות עם הדחיה".

הפעם הראשונה בה התחלתי עם מישהו, לא הסתיימה בתשובה חיובית.
אז איך בכל זאת היה לי אומץ לעשות את הצעד? ואיך מצאתי את תעצומות הנפש להתחיל עם מישהו נוסף?
אצלי, התשובה היתה מודעות לכל האפשרויות וגם הפנמה והסכמה.
כלומר: ברגע שאתה מקבל את האפשרות של סירוב כעוד משהו שקורה והוא לא אסון - הרבה יותר קל להתמודד עם הדחיה.
ברגע שדמיינתי את עצמי שואלת ונענית בשלילה, דמיינתי את תחושת הבאסה והצלחתי לראות את עצמי ממשיכה הלאה - הפחד התפוגג.

כבר כתבתי פה בעבר, שבחלק מהמקרים, תשובה חיובית מפחידה יותר מתשובה שלילית.
חלק מהפחדים הם לא מה יקרה במקרה של סירוב, אלא איך אני ממשיך "להתניע" את ההיכרות אם היא כן מראה עניין?
אני מניחה שגם זה עוצר חלק מהאנשים מלעשות צעד. אני יודעת שאותי זה עצר (גם כשהייתי בצד ה"מותחל") בחלק מהמקרים.
 

FineSilverMan

New member
מסכים

פשוט 99% מהמקרים הגבר מתחיל עם האישה ולא ההפך... (ולא עשיתי סקר מדעי, פשוט משיחות עם אנשים...)
&nbsp
כאשר אני רואה מישהי אטרקטיבית, מן הסתם לרוב אני לא מכיר איך היא מבחינת האישיות... כלומר, יכול להיות בהחלט שהיא "בובה" יפה וחלולה...
ואם נניח שהחוכמה מתפלגת לפי פעמון כלשהו, עקרונית אני מחפש מישהי מהאחוזונים הגבוהים, כל עוד היא גם מוצאת אותי אטרקטיבי.
אז רוב בנות האדם לא רלוונטיות לי, כפי שאני לא רלוונטי לרובן.
וזה מתסכל.
&nbsp
אין לי ממש בעיה של אגו... מקבל את ה"לא" וממשיך הלאה.
&nbsp
 
למעלה