והסיפור המלא
כי לא ניתן לצרף קבצים באופן זמני.... הכל התחיל בלילה שבין שישי לשבת 6.11.04 בערך בשעה 5:00 לפנות בוקר. זה התחיל בעדינות, הזדחל כמו שטן רשע שבא בשקט בלי להרגיש. הכאב היה קטן, לא משהו שנותנים עליו את הדעת. ניגשתי לשירותים וראיתי שאני מדממת, שוב, לא משהו רציני. נכנסתי למיטה והכאב התגבר לו מעט. שוב קמתי לשירותים והדימום התחזק. היה כבר צורך להחליף את הבגדים כי הכל התלכלך. הכאב הלך והתחזק, הלך והתגבר, השטן החל לפעול במלוא כוחו. ניגשתי שוב פעם לשירותים וכשקמתי מהאסלה כדי לחזור לחדר איבדתי את שיווי משקלי, פתאום חשתי שאני מתעוורת והאזניים שלי צלצלו בטירוף. ניסיתי לחזור למיטה ונאלצתי להאחז בדברים שבקרבתי כדי לא ליפול כי ידעתי שאם אפול, אאבד את ההכרה ואח"כ רק אלוהים יודע איך זה יגמר. איכשהו הצלחתי לחזר למיטה. השעה הייתה כבר 6:00 בבוקר בקירוב ופתאום הרגשתי את עצמי צורחת כמו שבחיים לא צרחתי בעבר. התחננתי לאלוהים שיציל אותי, התחננתי לאמא שתגיע להציל אותי, התחננתי למישהו שיציל אותי. התחלתי לצרוח בקול גדול, לקרוא לבת שלי, שתבוא לעזור לי. לצערי הטלפון מנותק ואני במצב של חוסר אונים. הילדה התעוררה והתחננתי אליה שתרוץ לסבתא להזעיק עזרה. צרחתי לה: "תגידי לסבתא שאני יולדת" היא יצאה מהבית ואני כרעתי על המיטה על ארבע ומתאמצת בכל כוחי לא ללחוץ. אמא הגיעה והלכה שוב כדי להזעיק את אחי שיקח אותי לבי"ח. הזמן זז כמו נצח, כל דקה נדמתה לשנה. אחי הגיע ואיכשהו הצלחתי לזחול לאוטו ושוב, הדרך התארכה כאילו לא רוצה להיגמר ובאוטו אני מפחדת לצעוק כדי שאחי לא ילחץ ויעשה תאונה. נושכת את היד כדי לא לצעוק. הגעתי לבי"ח וישר מפנים אותי על מיטה לחדר הלידה, שם מנסים לחבר אותי למוניטור אבל לא נשמע דופק. בודקים אולטראסאונד ומגלים את הנורא מכל, העוברית ללא דופק. אני מסתכלת על צג המוניטור, רואה ראש, רואה בטן, רואה את כל הגוף. איפה שאמור להיות הלב, ארבעה חדרים לבנים פועמים, אני רואה חלל שחור, דומם. הבנתי את הנורא מכל, הרופא מבשר שאין דופק. בדיקה אכזרית נוספת שהרופא מבצע כדי לבדוק פתיחה ואני צורחת שאני חייבת ללחוץ, האחות צועקת לא ללחוץ והרופא צועק ללחוץ, אני לא חושבת פעמיים, הם לא ממש מעניינים אותי כרגע, אני פשוט לוחצת והתינוקת נולדת בלידת עכוז תוך שניה. אני מרימה את הראש ורואה תינוקת מושלמת, לבנה, יפהפיה, קצת קטנה אבל מושלמת. בת-אל נולדה. בשניות הראשונות, אני עוד מקווה לשמוע אותה, כ"כ ברורה היא נראית, כמו חיה. מס' שניות אח"כ הרופא עוטף אותה בסדין של ביה"ח. התקווה מתנפצת לרסיסים. בנתיים מסתבר שאיבדתי מחצית מכמות הדם בגוף והדם שנותר דליל כמו מים, לא מתנקז החוצה ובמשך הזמן שלקח עד הלידה הדם לא מתנקז ונשאר בתוך חלל הבטן מה שמעלה את רמת הסיכון, הדם מתחיל להרעיל את הגוף. מרכיבים לי מסיכת חמצן כי אני מתקשה לנשום ומיד פועלים להביא לי מנות דם ומוצרי דם לקרישת הדם. הרופא אומר לאחי שאם היינו מאחרים עוד קצת, גם אותי הם היו מאבדים. ההמוגלובין צנח ל 5.4 ולחץ הדם נמוך. חיברו לי ברזים לשתי הידיים והחלו לטפטף לי דם חדש לגוף. 4 מנות דם, ועוד 8 מוצרי דם לקרישה. אני זוכרת שרעדתי מקור. ביקשתי עוד ועוד שמיכות צמר ואף הפעילו לי מפזר חום מתחת לשמיכות. המשכתי לרעוד עוד מס' שעות אח"כ. הגעתי לחדר לידה בערך בשעה 7:30 ויצאתי ממנו בערך 12 שעות אח"כ. במהלך ההריון אושפזתי עם קריש דם פעמיים. פעם בשבוע 13 ופעם בשבוע 24, בפעם הראשונה היה שבת ובפעם שניה הייתה בחג. הרופא המטפל טען שאין כלום, שהקריש דם קטן מ 8.5 ס"מ ל 4 ס"מ. שניה אחרי שבת-אל נולדה, יצאה השליה. לדאבוני הרב, השליה הייתה מוקפת בקריש דם של למעלה מ 30 ס"מ והצבע שלה שאמור היה להיות אדום, היה צבע חום, כמו דם קרוש. הכאב הוא עצום כיוון שהרופא האחרון שבדק שלושה ימים לפני האסון, ייעץ ליילד בימים הקרובים כי הרחם עויין לה ובנוסף יש מיעוט של מי שפיר. אני בוכה על כך שלא התעקשתי ליילד כבר באותו יום רביעי. כ"כ כואב שהרופא שטיפל בי במהלך ההריון כל הזמן פטר אותנו שהכל בסדר בלי לבדוק בכלל. וכ"כ כואב לי שכל הזמן חשבו שהתלונות שלי זה כדי להתפנק כשלמעשה ההוכחה הכי כואבת לזה שלא התפנקתי, זה שהיא לא שרדה. כמה התחננתי להחליף רופא, כמה הסברתי שכואב לי, כמה הסברתי שקשה לי עם הילדים ועם התפקוד היומיומי בבית למה אף אחד לא הקשיב לעזאזל????? עצוב לי על בת אל שתישאר לנצח חרוטה בליבי כתינוקת יפהפיה ומושלמת שלא הספיקה לנשום אפילו נשימה אחת מחוץ לרחם עצוב לי שבמשך מס' חודשים היא התאמצה לקבל כל טיפת חמצן דרך השליה הפגומה עצוב לי שיכולנו לחסוך את הטראומה הזו אם היינו מפסיקים את ההריון הזה כשעוד היה בתחילתו עצוב לי שלא יילדו אותה כשאמרו עצוב לי שיכולתי להשאיר שלושה יתומים ולהקריב את חיי למען מישהו אחר שנעלם ברגע שהכל ניגמר עצוב לי אפילו שהחזה שלי כאב לחינם כשיכולנו למנוע את זה אילו הייתי מקבלת את הכדורים לייבוש החלב בזמן עצוב לי כ"כ......
