אין לי חברים.
"כמה חברים יש לך?" שאלו אותי במבדקים לקצונה לפני זמן רב...
"8? 10?" יכולתי לומר יותר. יכולתי פחות. לא ידעתי מה לומר.
מצחיק להסתכל על הסיטואציה הזו מנקודת המבט שלי עכשיו.
אין לי חברים.
איזו תחושה מעצבנת.
היינו חבורה של חברות בתיכון, שמרנו על קשר כל תקופת הצבא.
חברים מהצבא נשארו כזכרון רחוק לתקופת הצבא...
חברים מהעבודות הזמניות שעבדתי בהן עד עכשיו - לא היו מעבר לחברים לעבודה.
חברים מהקורס שאני נמצאת בו עכשיו - לא ממש נמצאים בדרג גבוה מעבר לחברים לקורס.
איכשהו חבר שלי נהיה החבר היחיד שלי.
הוא היחיד שיודע מה עובר עליי ומה קורה איתי.
חברות שהגדרתי בעבר כ"חברות הכי טובות שלי", לא הרימו אליי טלפון כבר יותר מחודשיים-שלושה. ואני לא מגזימה.
אז למה אני לא מתקשרת? כי אני מרגישה שאני לא מעניינת אותן.
כל אחת כל כך מרוכזת בחיים שלה. בחבר, בעבודה, בלימודים... במה שקורה לה ביומיום...
אז אם אני אתקשר ואני אגיד למישהי מהן "נעלמת." היא תגיד "וואי נכון..." ואז תתחיל להסביר לי למה ומה. או שתגיד "מה פתאום, זה בכלל לא נכון, אני פה כל הזמן הזה..."
ואז נשמור על קשר ליום-יומיים, ושוב הקשר יתנתק. זה ככה כבר שנה-שנתיים.
הבעיה היא שלא בא לי להתקשר אליהן.
לא בא לי לשמוע את התירוצים שלהן.
הבעיה היא שבא לי מישהי, אחת, שתיים, שאני אוכל לסמוך עליה.
שאני אוכל להרגיש שאם אני צריכה חברה, היא שם בשבילי.
ולא מישהי שאין לה מושג מה קורה בחיים שלי, והיא לא יודעת מעבר לשם שלי, או מעבר לזה שהיינו ביחד בכיתה ג' 1 ולמורה ראו רבקה והיו הרבה צחוקים בשיעורים שלה.
בא לי לדבר עם מישהי.
מישהי שהוא לא חבר שלי.
מישהי שאני מרגישה אליה קירבה ויודעת שהיא תבין אותי.
בא לי להרגיש שגם להן בא שנהיה חברות.
בא לי להפסיק להרגיש להיות בודדה כל כך.
"כמה חברים יש לך?" שאלו אותי במבדקים לקצונה לפני זמן רב...
"8? 10?" יכולתי לומר יותר. יכולתי פחות. לא ידעתי מה לומר.
מצחיק להסתכל על הסיטואציה הזו מנקודת המבט שלי עכשיו.
אין לי חברים.
איזו תחושה מעצבנת.
היינו חבורה של חברות בתיכון, שמרנו על קשר כל תקופת הצבא.
חברים מהצבא נשארו כזכרון רחוק לתקופת הצבא...
חברים מהעבודות הזמניות שעבדתי בהן עד עכשיו - לא היו מעבר לחברים לעבודה.
חברים מהקורס שאני נמצאת בו עכשיו - לא ממש נמצאים בדרג גבוה מעבר לחברים לקורס.
איכשהו חבר שלי נהיה החבר היחיד שלי.
הוא היחיד שיודע מה עובר עליי ומה קורה איתי.
חברות שהגדרתי בעבר כ"חברות הכי טובות שלי", לא הרימו אליי טלפון כבר יותר מחודשיים-שלושה. ואני לא מגזימה.
אז למה אני לא מתקשרת? כי אני מרגישה שאני לא מעניינת אותן.
כל אחת כל כך מרוכזת בחיים שלה. בחבר, בעבודה, בלימודים... במה שקורה לה ביומיום...
אז אם אני אתקשר ואני אגיד למישהי מהן "נעלמת." היא תגיד "וואי נכון..." ואז תתחיל להסביר לי למה ומה. או שתגיד "מה פתאום, זה בכלל לא נכון, אני פה כל הזמן הזה..."
ואז נשמור על קשר ליום-יומיים, ושוב הקשר יתנתק. זה ככה כבר שנה-שנתיים.
הבעיה היא שלא בא לי להתקשר אליהן.
לא בא לי לשמוע את התירוצים שלהן.
הבעיה היא שבא לי מישהי, אחת, שתיים, שאני אוכל לסמוך עליה.
שאני אוכל להרגיש שאם אני צריכה חברה, היא שם בשבילי.
ולא מישהי שאין לה מושג מה קורה בחיים שלי, והיא לא יודעת מעבר לשם שלי, או מעבר לזה שהיינו ביחד בכיתה ג' 1 ולמורה ראו רבקה והיו הרבה צחוקים בשיעורים שלה.
בא לי לדבר עם מישהי.
מישהי שהוא לא חבר שלי.
מישהי שאני מרגישה אליה קירבה ויודעת שהיא תבין אותי.
בא לי להרגיש שגם להן בא שנהיה חברות.
בא לי להפסיק להרגיש להיות בודדה כל כך.
