אין לי חרדה חברתית!

[נטע....]

אין לי חרדה חברתית!

נכון שעד עכשיו אהבתי להשתמש במושג "חרדה חברתית" ביחס אליי? אז עכשיו יש לי בשורה: חזרתי עכשיו מאבחון אצל שני פסיכולוגים שמתמחים בחרדה חברתית. ומהאבחון הזה גיליתי שיש לי הכל: דימוי עצמי נמוך, רגשי נחיתות, קצר בתקשורת עם אנשים, התקפי דכדוך ומחשבות פסימיות רק מה - אני לא סובלת מחרדה חברתית אז מה, אני אמורה להיות מאושרת נכון? חשבתי תמיד שיש לי מין מחלה כזאת ופתאום מתברר שאני בריאה. אז למה רציתי לבכות בסוף הפגישה? אולי כי זה משאיר אותי שוב במצב לוטה בערפל. אז אוקיי. חרדה חברתית אין לי ולא מתאים לי טיפול מהסוג הזה. אז מה זה כן לעזאזל? ואתם יודעים למה חשבתי שאני סובלת מחרדה חברתית? רק בגלל שלפני כמה שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי שבו הפסיכולוגית החליטה משום מה שמזה אני סובלת. מעניין מה היא היתה אומרת אל מול שני אותם מומחים שאיתם נפגשתי היום. טוב, גם בלי קשר לזה, רק היום אני יודעת שקיבלתי ממנה אז טיפול גרוע. אז אותם שני פסיכולוגים המליצו לי לפנות לטיפול פסיכולוגי פרטני-רגיל. אבל איך אפשר לדעת שאני לא אפול בפח שוב? הם מנפחים אותך במושגים ותאוריות שהם למדו באוניברסיטה, לכי תדעי עד כמה זה נכון לגביך. אז נכון שלפחות במצב של היום אני זקוקה לעזרה מקצועית. אבל איך מוצאים מטפל טוב? ואיך אני אדע שאני לא הולכת שוב ליפול בפח? מה אתם אומרים?

 

[stonefroze]

נטע שלום,

נטע יקרה, העולם מלא באנשים שאוהבים להגדיר, חלקם פסיכולוגים,חלקם הדיוטות. חשוב תמיד לדעת שאחת ההגדרות החשובות ביותר היא הדרך שבה אנו בסופו של דבר מגדירים את עצמנו. ואנו מגדירים את עצמנו באמצעות כמה דברים. 1)מעשים שנעשו כלפינו,תוצאותיהם הנפשיות ואופן התגובה או אי התגובה שלנו עליהם.(לעיתים פשוט מאוד חוסר היכולת להגיב) 2)המעשים שאנו עושים(או עשינו בעבר) והמחשבות שלנו לגביהם(מחשבות ביקורתיות או חיוביות) 3)המעשים שאיננו עושים(או לא עשינו בעבר) והמחשבות שלנו לגביהם. המעשים שאיננו עושים מתחלקים אף הם לקטגוריות: א)מעשים שאיננו עושים וכל האחרים כן עושים(ועל כן אנו מרגישים רע ביחס אליהם במרבית המקרים) ב)מעשים שאיננו עושים וחלק מן האחרים עושים(לעיתים אנו אדישים אליהם) ג)מעשים שאיננו עושים והיינו רוצים לעשות ללא כל קשר מה האחרים עושים או אינם עושים.(ואיננו עושים אותם בעטיים של כל מיני סיבות התלויות במצב והנסיבות של כל אדם ואדם באותו זמן ובאותו מקום..) הפסיכולוגיים לעולם לא יכירו אותך יותר טוב מעצמך. פשוט מאוד חסר להם הרבה מאוד מידע רלוונטי ולכן תמיד קיים הסיכוי שיאבחנו אותך בצורה לא נכונה. לכל אדם יש התנגדות פנימית לספר משהו לאחר ולכן גם כאשר כבר מספרים לא תמיד הסיפור יוצא כפי שצריך. ובסופו של דבר כל אדם יכול לפרש את הסיפור באופן שונה וגם פסיכולוגים הם בעצם מפרשי סיפורים(ולכן חלק מהם -כולל הידוע שבהם פרויד-אהבו ואוהבים לכתוב סיפורים, בדרך כלל מחיי מטופליהם האמיתיים או הפיקטיביים.) ולמה אני מספר לך את כל זה? משום שאני סבור שגם לך צריך להיות חלק אקטיבי בפירוש של תולדות חייך.ספרי לעצמך את תולדות חייך שוב ונסי להבין בעצמך את כל תולדות המעשים שנעשו או שלא נעשו,המחשבות שלך לגביהן והתוצאות שנוצרו מהם, או תוצאות שאולי היו צריכות להיווצר ממעשים שלא נעשו והחרטות והאכזבות שלך מהם. כי חרטה ואכזבה יכולה לחול באותה מידה גם על מעשים שלא היו מעולם ואולי היו צריכים להיות וכאשר אנו מתעלמים מזה אנו לפעמים מפספסים את התמונה הכוללת. חרדה חברתית היא מושג המגדיר סימפטומים ולו דרכי טיפול. אם שני פסיכולוגים שונים הגיעו למסקנה שאין לך חרדה חברתית,הרי את בעצם צריכה להיות שמחה.! אם הרגשת כי בא לך לבכות,הרי זה היה אך ורק בגלל תחושת חוסר הוודאות לגבי המצב ולגבי הדרך שבה יש ללכת. שהרי להגיד לאדם שאין בעיה,או בכל אופן לא הבעיה שעליה הוא חשב,אין זה עוזר אפילו כהוא זה על מנת לפתור את הבעיה שאכן קיימת,אף על פי שאיננו יודעים בדיוק כיצד להגדירה.לפעמים תולדות החיים עצמם מספקים לנו תשובה לבעיה שאיננה מוגדרת. החיים יכולים להיות כמו מבחן אמריקאי. שואלים אותנו שאלה ונותנים לנו הרבה תשובות וכל אחד מאיתנו צריך להתבונן בחייו ולמצוא את התשובה או התשובות הנכונות. עכשין כל מה שנותר לך הוא לספר לעצמך מחדש את סיפור חייך ולראות כיצד ההגדרה של עצמך נוצרה. וההגדרה שלך היא בעצם את.כל מה שהנך לטוב ולרע. וכאשר את תהיי אקטיבית יותר במהלך התהליך,הרי לא תהיה במיוחד חשיבות לפסיכולוג כזה או אחר,שיכול להיתפס יותר כצופה מהצד,גורם הפועל יותר כעוזר וממריץ ולא כמפרש ומבאר יחיד. את בעצמך אומרת שאחרים החליטו בשבילך מי את ומה את וממה את סובלת וכתוצאה מזה נגרם לך לא פעם מפח נפש ואכזבה.האם לא הגיע הזמן להיות המפרשת של עצמך? האם לא הגיע הזמן לקחת את תפקיד המבאר והמפרש של תולדות חייך ולא רק את תפקיד המספר? האמת משחררת ולנתח את הסיפור הרי זה בעצם לצאת ממנו אחד ולתמיד,להסתכל עליו מלמעלה, לראות את ההתחלה ועל כן גם לקבוע את האמצע, ואת הדרך כולה. אפשר לקחת את הסיפור ולכתוב אותו מחדש. לראות היכן היינו רוצים לתקן,לשפץ,לשפר. ומתוך אותה הדמיה אנו בעצם יכולים לכתוב סיפור אחר. ואם כי סיפור חיינו נשאר אותו סיפור לפחות עד לשלב הזה בזמן שבו אנו נמצאים,יש לנו את הכוח לאחר שהבנו אותו בעצמנו לשנות חלק מן המוטיבים, להכניס ווריאציות חדשות,לגלות מחדש דברים שנעלמו מעיננו בהיסח הדעת או ממצוקה במהלך הדרך, להשתחרר.כן להשתחרר. האם לא הגיע הזמן כבר להשתחרר? אבל השיחרור עצמו(הניתוח של הסיפור ובנייתו מחדש) אינו בא בבת אחת.זה תהליך ארוך, קשה ואם כי הוא תלוי במרבית המקרים רק בנו(בנחישות, בהתמדה,בעקשנות,בסיבולת הנפשית)הרי הוא עדיין תלוי במידת מה גם בנסיבות האישיות חברתיות של כולנו, ולכן לעיתים זה יהיה שיחרור איטי ומייסר. ודווקא הפחד שלנו כבני אדם מהמאבק המתיש הזה עשוי למנוע מאיתנו את היכולת להשתחרר.

 

[חנה גונן]

לנטעלה

לנטע טוב עשית שהלכת לאיבחון ועמדת בידיוק על הבעיות שלך כי כשיש ידיעה מול מה אתה עומד קל יותר להתמודד עם זה זוהי בהחלט התחלה עכשו תלוי בך איך תמשיכי הלאה.מקווה בשבילך שתצליחי להגיע לאן שאת רוצה למרות הקשיים שבטח יהיו(והם יהיו אני לא אשקר אותך בענין) שנה טובה שלך חנה גונן

 

[רחל-נשמה]

נטע-יקרה ../images/Emo24.gif

גוף ונפש אילו הם לא דברים סטטים, ובמיוחד בנפש על פני השנים (התבגרת), חלו שינויים, לכן לדעתי לא נכון לעשות היום השוואה בין אבחנה שנעשתה לפני כמה שנים, ולבין אבחנה שנעשתה על ידי שני פסיכולוגים היום. ואני מוכנה להתערב איתך שגם היום אני אוכל למצוא לך פסיכולוגים שיאבחנו אצלך חרדה חברתית, כי דיעות בתחום הם לכאן או לכאן , ולכן מטפלים טובים לא נוקטים בהגדרות בצורה מפורשת-אלא אם ממש יש סימנים מובהקים שמוכרים, לאבחנה-וחד משמעים. את אומרת שאיבחנו "דימוי עצמי נמוך, רגשי נחיתות, קצר בתקשורת עם אנשים, התקפי דכדוך ומחשבות פסימיות"-האמת יש לך מושג לכמה אנשים יש את זה? רק שחלקם מבטאים את זה במקום בפחדים, וחרדות, בתוקפנות ואלימות, ולכן אפילו לא מטפלים בזה. אני היום מהיכרות קצרה דרך הספר , עם שיטת הטיפול הקוגנטיבית, הכרנית-כלומר מחשבה או תפיסה-חושבת שזו אפשרות שיכולה לעניין אותך לעזור לעצמך, אני רוצה להסביר את זה. זו דרך שטוענת שהמחשבות החולפות בראשך באופן אוטומטי יש להן השפעה ניכרת על רגשותייך. ד"ר ברנס טוען בהקדמה לסיפרו : " דברים רעים מתרחשים והחיים מתאכזרים מידי פעם כמעט לכל אחד. רבים חווים אובדנים ומתמודדים עם בעיות אישיות איומות.-לגנים, להורמונים, ולחוויות הילדות שלנו יש ככל הנראה השפעה על הדרך בה אנו חושבים ומרגישים, כמו כן האנשים שסביבינו עלולים להיות אכזריים נודניקים ובלתי מתחשבים. אולם כשאנו מאמצים את התיאוריות הללו בתור סיבות למצבי רוח גרועים, אנו מצהירים על עצמינו כקורבנות חסרי אונים הניצבים מול גורל שאינו תחת שליטתם. ככלות הכל, ניתן לעשות מעט מאוד כדי לשנות את הרגלי הנהיגה בשעות השיא, את חוויות הילדות, הגנים, או את האיזון הכימי בשלנו (פרט לנטילת תרופות). מפתה אולי לחשוב כך, אך המציאות שונה. השליטה על מצבי הרוח שלנו נתונה בידינו בלבד!היכן טמון המפתח ?-במערכת האמונות הבסיסיות שלנו ובדרך בה אנו מחליטים לחשוב על דברים, ובזה אנו בהחלט שולטים ללא מיצרים!שינוי בתמורות אלו יגרום לנו בד"כ לתמורות אמיתיות בצורת התייחסותינו לאירועי החיים, במצב רוחינו, ובחיוניות שלנו.עיקרון זה מהווה את הבסיס לשיטה ההכרנית ולדרכי הטיפול שהיא מציעה כלומר הגישה הזו למיטב הבנתי לא מנסה לנתח את חויות הילדות שעברת, ולנסות לרפא שם את הפצעים-כי אותן לא תוכלי לשנות, היא מנסה מהיום והלאה לשנות את מחשבותייך לדברים בחיי היום יום, ולגבי עצמך. להיות פחות ביקורתית ושופטת לגבי עצמך. ללמד את עצמך לבנות את הדימוי העצמי שלך-בלי קשר למה שעברת-אלא על ידי שינוי חשיבתך על דברים שקורים לך בהווה-ובהתאם שינוי הרגשותייך. דברים שהיום את מרגישים כלפיהם כאילו דוחים אותך, נניח או מפחידים אותך -יראו לך אחרת אחרי שתשני את תפיסתך לגבי הדברים-ובכלל בלי קשר למה עברת בילדות. בקיצור-תמשיכי לקרוא את הספר -ותתעלמי ממבחן הדכאון-יש שם הרבה חומר שיכול לעזור לך, לעזור לעצמך, ולהחליט אם זו דרך הטיפול שאת רוצה, או לחילופין דרך הטיפול שאני מנסיון אישי שלי יודעת שלא קידמה אותי לכלום, ורק פתחה פצעים-זה לדון בעבר, לחפור במה שעבר עלייך,להעלות את "המוגלה " מהפצעים ולנסות להרויד ממך כל מיני קופסאות שחורות שיושבות לך על הנפש-כמו רגשי אשמה, תחושת כישלון, הרגשת חולשה וכו´. אבל שוב זו גישתי האישית לחיים,העבר מת-ולא שווה לבזבז עליו זמן, ממילא חיינו מוגבלים בזמן, ובהחלט לא מתאימה לרוב האוכלוסיה. מה זה מטפל מתאים, או טוב? שוב גם בזה גישתי שונה מרוב האוכלוסיה,אז מראש אני אומרת מדברת על עצמי . 1-לא מעניין אותי התעודות שלו בכלל-או התארים. 2-חשוב לי , שאחרי 2-3 פגישות ארגיש רצון לבוא אליו, ולא תחושת מועקה. 3-חשוב לי שידבר , שיהיה לי מה ללמוד ממנו , ולא

כמו שי. 4-חשוב לי שלפחות בתחום שנוגע אלי יפגין ידע מקצועי שוטף-אני בוחנת את המטפל/ת שלי המון, ואת דרך התנהגותו בשיחה. 5-חשוב לי לראות שיש בו רגש, ולא אהיה עוד תעודת זהות אצלו. 6-לא נעזרת בהמלצות של אף אדם-כדי לבוא למטפל בצורה אוביקטיבית-ההמלצה שנעזרתי בעבר היתה רק פיזית שתהיה לי כניסה עם מעלית ולא על האדם עצמו-כדי שהרושם שלי יהיה שלי בלבד. 7-מטפל שאני נכנסת אליו לחדר עצובה ו/או עם דמעות ויוצאת מחדרו רגעו ו/או שלווה ו/או מחייכת, כי למדתי עוד משהו לשיפור איכות חיי. 8-שאם אזדקק ברגע מצוקה לשיחה בטלפון אקבל - ולא אשמע את האני עסוק ונדבר שבוע הבא.(מקסימום אני עסוק אחזור אליך בהמשך היום). והדבר הכי חשוב-וזה ניתן תוך מעט פגישות להרגיש שיש כימיה בין המטפל לבינך. שיש יחסי אמון בין המטפל לבינך-שהוא מקרין לך שאפשר לבטוח בו. רחל-נשמה למען הסר ספר, אין בדבריי המלצה לשיטת טיפול זו או אחרת, כתבתי על גישתי האישית לחיי.

 

[נטע....]

להרגיש בלי הגדרות

זה מה שהחלטתי שאני רוצה! אם אלך לטיפול כלשהו, אני רוצה רק לדבר על מה שקורה בפנים, על מה שאני מרגישה, בלי שהמטפל ייתן לזה הגדרה כלשהי. (חרדה חברתית, דכאון וכו´). רק הרגשות, נטו. ורחל, אני מסכימה עם מה שכתבת. אם לא הייתי מרגישה נוח עם אותה פסיכולוגית שטיפלה בי אז, לא הייתי נשארת אצלה ליותר מ-3 פגישות. אבל האמת היא, שהיא היתה מאוד נחמדה ולפחות אז מאוד הרגשתי נוח איתה. אבל גם התעלמתי מהרבה מגרעות שהיו לה ושהיום לא הייתי יכולה לסבול אצל מטפל. כמו למשל שהיא אף פעם לא הגיעה בזמן לפגישות. או יותר גרוע, בהרבה מהפגישות היא לא ממש היתה איתי ועשתה "טיולים" בחדר "כדי לחלץ עצמות". ובכל זאת הרגשתי איתה נוח וכן התקשרתי אליה כשהיה לי קשה ורציתי לדבר. אני חושבת שמאז באמת עברתי דרך. כי היום לא הייתי מוכנה ליחס כזה מזלזל יחד עם כל הנחמדות שלה. אז סבלתי בשקט ולא היה לי אומץ לפתוח את הפה. בקיצור, ובלי שום קשר לאבחנה שהיא עשתה לי אז, קיבלתי ממנה טיפול גרוע. אני יודעת שקשה קצת להבין את זה, איך מצד אחד אני אומרת שהיא היתה נחמדה והכל, ומצד שני זלזלה בי. מסתבר שלכל אדם יש הרבה צדדים. לכן גם לגבי מטפלים, לא תמיד קל לדעת אם מצאתי את המטפל המתאים, גם אם הוא מאוד נעים ונוח. ואם אני מרגישה רע עכשיו, זה רק בגלל שהאבחון של אתמול לא יוצא לי מהראש. אוקיי, אז חרדה חברתית אין לי. ובכלל עכשיו אני בכלל לא חושבת שרגשות זה דבר שניתן להגדיר. אז בכל זאת, אני עוד לא יודעת איזה מסגרת כן תתאים לי. ממש בעיה...

 

[רחל-נשמה]

נטע-יקרה לחשו לי הרגע בטלפון ../images/Emo3.gif

שאת רוצה להתקשר אלי, לאמר חג שמח ושנה טובה. וכיוון שהפסיכולוגים קבעו שאין חרדה חברתית

אז יאלה בואי תתפסי אומץ-מבטיחה לך דקה וננתק

ותני לקראת השנה החדשה ,

אחד מוחץ לפחד

יאלה בואי עשי משהו ספונטני-תתקשרי עכשיו , כשלא תפוס

לפני שאתחיל את רשימת הטלפונים שלי, לברכת שנה טובה.

רחל-נשמה שהתלהבה עכשיו כי עשתה קערת סלט מיונז במתכונת חדשה-מקווה שיהיה טעים

 

[נטע....]

התקשרתי הרגע ../images/Emo33.gif

וכן היה תפוס. אבל אל תדאגי, אני לא מתייאשת בטח תקראי את ההודעה הזאת אחרי שאדבר איתך בטלפון. ביי נטע

 

[האיש מהצפון]

בדיוק ככה ../images/Emo70.gif

מילים כדורבנות (חבל שאין פה אייקון של קיפוד..) והייתי מוסיף דבר קטן..לפעמים - כשמתחילים טיפול (או עוברים למטפל חדש או שיטה חדשה) יש בהתחלה הרגשת אופוריה מאד ברורה. שמעתי את זה מהרבה אנשים שנמצאים בטיפול כזה או אחר, וגם אצלי היא הופיעה בד"כ. בזדמנות הזו ******************************** תרשו לי להודות ל

שבזכותו הכרתי (במקרה אגב) את הפורום הזה והכרתי אנשים חמים חכמים ורגישים כמו כולכם וכולכן. זאת היתה השנה הכי גרועה בחיי, אבל היא לא נטולת תקווה, גם בזכותכם. אני שולח לכולכם המון אהבה לחג הזה. לכל אלו שיבלו את החג הזה במסגרת הלא תמיד נעימה של המשפחה, אני מקווה שזה יעבור בשלום.נסו להיכנס לסיטואציה הזו רגועים ככל שאפשר לפעמים זה עוזר (לא תמיד) ולמי שהחג הזה יעבור עליהם בבדידות, אני מקווה שתמצאו כל דרך כדי לשמח את עצמכם. אני אהיה כאן לעיתים קרובות בחג. כך שלא תהיו לגמרי לגמרי לבד. שנה טובה לכולנו

 

[קיפודת ים]

אין אייקון.. אבל חיבוק מקיפודה טוב

לכם? את כל מה שנכתב ועוד ייכתב אני מרגישה. שיהיה המון יופי לשנה החדשה אתם אנשים מדהימים, והאהבה כאן מופלאה, מקווה שהפחד לא ישלט כי אם אתם תשלטו בפחד.. שתהיה לכם שנה שלווה נהדרת מתוקה ויותר טובה מהשנה החולפת. שתמצאו את מה שאתם רוצים לעשות, ותידבקו בטוב שתחליטו ותלמדו מהרע. שלכם, עם חיבוק, ונשיקה <בלי אייקון> אוהבת, שני, קיפודת הים.