אין לי כוח אליה!
אם אני לא אנקה את הבית עכשיו, בשנייה זו, מתי שהיא רוצה שאני אנקה - סוף העולם הגיע! פתאום אני כפוי טובה, ואני "גורם לה להוציא 1000 שקל סתם ככה". על היומולדת שלי, כמובן. כאילו, מה זה בכלל, סתם יום ההולדת של הבן שלך. היא רק נותנת ונותנת ולא מקבלת טיפת הערכה, לא משנה כמה "תודה" נגיד. וזה לא כאילו אמרתי "לא רוצה לנקות את הבית, לא רוצה לעזור לך", אמרתי "אז תני לי לסיים את הפרק, ואני אעלה לעזור לך לנקות". אבל לא, היא צועקת, קוראת לי כפוי טובה, ואומרת שאני מרוכז רק במה שחשוב לי, ושכל השבוע לא עושים כלום בבית הזה, וכל השטויות האלה שלה. ואי אפשר לדבר איתה כשהיא במצב הזה. לא משנה כמה ננסה לעשות כלים כל השבוע, ולנסות לדאוג שיהיה מסודר - זה לא יהיה ככה בסופו של דבר, כי זה בית של פאקינג שישה אנשים. וכל כמה זמן יגיע היום הזה שבו היא תסתכל על הבית, ותחטוף קריזה, ותתחיל לצעוק על כל הבית, ועל אבא, ועל האחים הקטנים, ותהיה במצברוח רצחני כל היום. וזה, כאילו שהיא מצפה שמה שהיא אומרת יתבצע ברגע זה. סליחה באמת שאנחנו לא היחידה שלך, ואת לא המפקדת שלנו. החיים זה לא צבא. וברור לי שעוברת עלייה תקופה לא-משהו, והדבר האחרון שהיא רוצה זה לעמוד ולנקות עכשיו ארבע שעות. אני מבין אותה. אבל מה זה משנה אם מה שביקשת יקרה עוד 20 דקות, במקום עוד דקה?! וזה גם כאילו לא עזרתי לי כשהיא ביקשה. ביקשתי כמה דקות, היא אמרה לי לעלות, שאבתי את החדר, הוצאתי את המצעים, וירדתי למחשב. ואז היא צעקה עליי לעלות למעלה, להכין את החדר לשטיפה. סבבה. הכנתי את החדר לשטיפה וירדתי למטה. ואז היא צעקה עליי לעלות למעלה, כי היא רוצה, אנערף. אין לי כוח אליה יותר. זה כאילו השיחה של לפני חודש וחצי בכלל לא עזרה. [אגב, כן, דיברתי איתה לפני חודש וחצי והייתה שיחה נהדרת. לפחות ככה חשבתי.] אוך. סתם הייתה פריקת עצבים. אתם לא חייבים להגיב.
אם אני לא אנקה את הבית עכשיו, בשנייה זו, מתי שהיא רוצה שאני אנקה - סוף העולם הגיע! פתאום אני כפוי טובה, ואני "גורם לה להוציא 1000 שקל סתם ככה". על היומולדת שלי, כמובן. כאילו, מה זה בכלל, סתם יום ההולדת של הבן שלך. היא רק נותנת ונותנת ולא מקבלת טיפת הערכה, לא משנה כמה "תודה" נגיד. וזה לא כאילו אמרתי "לא רוצה לנקות את הבית, לא רוצה לעזור לך", אמרתי "אז תני לי לסיים את הפרק, ואני אעלה לעזור לך לנקות". אבל לא, היא צועקת, קוראת לי כפוי טובה, ואומרת שאני מרוכז רק במה שחשוב לי, ושכל השבוע לא עושים כלום בבית הזה, וכל השטויות האלה שלה. ואי אפשר לדבר איתה כשהיא במצב הזה. לא משנה כמה ננסה לעשות כלים כל השבוע, ולנסות לדאוג שיהיה מסודר - זה לא יהיה ככה בסופו של דבר, כי זה בית של פאקינג שישה אנשים. וכל כמה זמן יגיע היום הזה שבו היא תסתכל על הבית, ותחטוף קריזה, ותתחיל לצעוק על כל הבית, ועל אבא, ועל האחים הקטנים, ותהיה במצברוח רצחני כל היום. וזה, כאילו שהיא מצפה שמה שהיא אומרת יתבצע ברגע זה. סליחה באמת שאנחנו לא היחידה שלך, ואת לא המפקדת שלנו. החיים זה לא צבא. וברור לי שעוברת עלייה תקופה לא-משהו, והדבר האחרון שהיא רוצה זה לעמוד ולנקות עכשיו ארבע שעות. אני מבין אותה. אבל מה זה משנה אם מה שביקשת יקרה עוד 20 דקות, במקום עוד דקה?! וזה גם כאילו לא עזרתי לי כשהיא ביקשה. ביקשתי כמה דקות, היא אמרה לי לעלות, שאבתי את החדר, הוצאתי את המצעים, וירדתי למחשב. ואז היא צעקה עליי לעלות למעלה, להכין את החדר לשטיפה. סבבה. הכנתי את החדר לשטיפה וירדתי למטה. ואז היא צעקה עליי לעלות למעלה, כי היא רוצה, אנערף. אין לי כוח אליה יותר. זה כאילו השיחה של לפני חודש וחצי בכלל לא עזרה. [אגב, כן, דיברתי איתה לפני חודש וחצי והייתה שיחה נהדרת. לפחות ככה חשבתי.] אוך. סתם הייתה פריקת עצבים. אתם לא חייבים להגיב.
