מלאכית בקריז האחת
New member
אין לי כוח יותר לכלום
שבוע כל כך קשה שהתחיל כאופטימי משהו החלטתי להילחם בפחד שלי ממחלת הסרטן והלכתי עם חברתי לטיפול כימותרפי. הגעתי לאותו מקום בו הייתי הולכת לקבל עם אימי את הטיפולים יצאתי מהמעלית כל הזכרונות שטפו אותי עמדתי שם ולא יכולתי לזוז הראש רוצה אבל הגוף מסרב, התעשתתי מהר והייתי עם חברה שלי נתתי לה כל כך הרבה כוח גרמתי לה לצחוק, גרמתי לה לשכוח ולו לכמה דקות את המחלה הארורה. יצאתי משם חסרת כוחות, ישבתי שם מחוץ לבית החולים והגוף שלי צמרמורות מכמות האנשים שחולים, הפחד מהמוות שהיה ניכר על פניהם, הרצון הכל כך עז להישאר בחיים, הגוף הרזה שלא עומד יותר בטיפולים, הנפש שלי היתה כל כך עמוסה הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם רוצה להפסיק ולא יכולה, מסתכלת למעלה בשמיים ואומרת לו אם הוא נמצא שם בכלל דייייייייייי מספיק לקחת כבר יותר מידי אנשים שלא עשו כלום למה?????????? כל הזמן אני אומרת לעצמי בראש את לא מתרסקת, תירגעי, אני לא נופלת לאותה תהום שהיית בה הכל בסדר עכשיו, רציתי להתקדם עוד צעד אחד קדימה, סוף שבוע הייתי לבד עם הילדים כבר המון זמן שלא העזתי לישון לבד לתפקד לבד לעשות הכל לבד ללא עזרתו של אישי. הסתדרתי נפלא, זה כל כך מילא אותי יצאנו ביחד הילדים היו כל כך מאושרים, והחלטתי לצעוד עוד צעד אחד קדימה נוסעים עם הילדים למקום הרבה יותר מרוחק חשבתי שאני גדולה כזו ומסוגלת בעצם רציתי להרגיש ולו לכמה דקות שאני מסוגלת, שהחרדה אולי נעלמה והיא לא קיימת, הנסיעה הלוך היתה פשוט נפלאה לא חשבתי לא פחדתי הכל הסתדר כל כך טוב, בדרך חזרה הביתה אני עם הילדים ברכב תקף אותי פחד התחלתי לפחד כמו שלא פחדתי כבר 13 שנה הרגשתי שעוד כמה דקות אני נותנת את נשמתי לבורא ושיעשה בה ככל העולה על רוחו, הלב שלי דפק כל כך חזק במהירות שאין לי מושג איך לא קיבלתי התקף לב התמונות התחילו לרוץ בראש שזה קורה ליד הילדים שהילדים מתחילים לצרוח ולהיבהל ממני, שאני לא מסוגלת לתפקד כאמא שהכל כל כך דפוק אצלי ולא יעזור כלום כל מה שאני אעשה גם אם ארגיש שאני מתקדמת מעט הרי בסוף תהיה ירידה והיא תהיה כל כך חדה שלא אצליח לזכור שהייתי פעם במצב אחר. מנסה להירגע אבל זה מרגיש לי שלא יעזור כלום היום פשוט יהיה לי התקף חרדה כאן ועכשיו וליד הילדים פתאום הפלאפון מצלצל אני משוחחת בטלפון ולאט לאט חוזרת לעצמי מבקשת לעצמי רק להגיע בשלום הביתה עם הילדים. זה לא פייר, זה לא צודק למה דווקא אניי קיבלתי את המתנה הזו שנקראת חרדה?? מה עשיתי בחיי כדי לזכות ולקבל מתנה כזו?? שום דבר לא יעזור אני אשאר כל חיי תקועה עם הפחד שלא יתן לי מנוחה לא רוצה לעשות כלום יותר לא רוצה להילחם בפחד רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה לעולם!!! לא רוצה להעז להסתכל לפחד בעינים הוא מנצח אותי בכל מקרה. חרדה יקרה, אז היום ניצחתי אותי נצחון מוחץ את בהחלט צודקת חשבתי תמיד שאני מסוגלת לשלוט עליך אבל סתם חלמתי דמיינתי את זו ששולטת בי את זו שמחליטה את קצב חיי, את זו שמחליטה מתי לתקוף אותי ואני עומדת מהצד ולא מסוגלת לעשות כלום כדי להתנגד לך. בוזי חמודה אני מתנצלת שלא הגבתי לדברים שכתבת כאן השבוע לא היה לי כוחות להתמודד ולהיכנס לכאן, אני כל כך שמחה שהשבוע היה קצת יותר טוב עם הבוס שלך. סליחה שיצא לי כל כך ארוך
שבוע כל כך קשה שהתחיל כאופטימי משהו החלטתי להילחם בפחד שלי ממחלת הסרטן והלכתי עם חברתי לטיפול כימותרפי. הגעתי לאותו מקום בו הייתי הולכת לקבל עם אימי את הטיפולים יצאתי מהמעלית כל הזכרונות שטפו אותי עמדתי שם ולא יכולתי לזוז הראש רוצה אבל הגוף מסרב, התעשתתי מהר והייתי עם חברה שלי נתתי לה כל כך הרבה כוח גרמתי לה לצחוק, גרמתי לה לשכוח ולו לכמה דקות את המחלה הארורה. יצאתי משם חסרת כוחות, ישבתי שם מחוץ לבית החולים והגוף שלי צמרמורות מכמות האנשים שחולים, הפחד מהמוות שהיה ניכר על פניהם, הרצון הכל כך עז להישאר בחיים, הגוף הרזה שלא עומד יותר בטיפולים, הנפש שלי היתה כל כך עמוסה הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם רוצה להפסיק ולא יכולה, מסתכלת למעלה בשמיים ואומרת לו אם הוא נמצא שם בכלל דייייייייייי מספיק לקחת כבר יותר מידי אנשים שלא עשו כלום למה?????????? כל הזמן אני אומרת לעצמי בראש את לא מתרסקת, תירגעי, אני לא נופלת לאותה תהום שהיית בה הכל בסדר עכשיו, רציתי להתקדם עוד צעד אחד קדימה, סוף שבוע הייתי לבד עם הילדים כבר המון זמן שלא העזתי לישון לבד לתפקד לבד לעשות הכל לבד ללא עזרתו של אישי. הסתדרתי נפלא, זה כל כך מילא אותי יצאנו ביחד הילדים היו כל כך מאושרים, והחלטתי לצעוד עוד צעד אחד קדימה נוסעים עם הילדים למקום הרבה יותר מרוחק חשבתי שאני גדולה כזו ומסוגלת בעצם רציתי להרגיש ולו לכמה דקות שאני מסוגלת, שהחרדה אולי נעלמה והיא לא קיימת, הנסיעה הלוך היתה פשוט נפלאה לא חשבתי לא פחדתי הכל הסתדר כל כך טוב, בדרך חזרה הביתה אני עם הילדים ברכב תקף אותי פחד התחלתי לפחד כמו שלא פחדתי כבר 13 שנה הרגשתי שעוד כמה דקות אני נותנת את נשמתי לבורא ושיעשה בה ככל העולה על רוחו, הלב שלי דפק כל כך חזק במהירות שאין לי מושג איך לא קיבלתי התקף לב התמונות התחילו לרוץ בראש שזה קורה ליד הילדים שהילדים מתחילים לצרוח ולהיבהל ממני, שאני לא מסוגלת לתפקד כאמא שהכל כל כך דפוק אצלי ולא יעזור כלום כל מה שאני אעשה גם אם ארגיש שאני מתקדמת מעט הרי בסוף תהיה ירידה והיא תהיה כל כך חדה שלא אצליח לזכור שהייתי פעם במצב אחר. מנסה להירגע אבל זה מרגיש לי שלא יעזור כלום היום פשוט יהיה לי התקף חרדה כאן ועכשיו וליד הילדים פתאום הפלאפון מצלצל אני משוחחת בטלפון ולאט לאט חוזרת לעצמי מבקשת לעצמי רק להגיע בשלום הביתה עם הילדים. זה לא פייר, זה לא צודק למה דווקא אניי קיבלתי את המתנה הזו שנקראת חרדה?? מה עשיתי בחיי כדי לזכות ולקבל מתנה כזו?? שום דבר לא יעזור אני אשאר כל חיי תקועה עם הפחד שלא יתן לי מנוחה לא רוצה לעשות כלום יותר לא רוצה להילחם בפחד רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה לעולם!!! לא רוצה להעז להסתכל לפחד בעינים הוא מנצח אותי בכל מקרה. חרדה יקרה, אז היום ניצחתי אותי נצחון מוחץ את בהחלט צודקת חשבתי תמיד שאני מסוגלת לשלוט עליך אבל סתם חלמתי דמיינתי את זו ששולטת בי את זו שמחליטה את קצב חיי, את זו שמחליטה מתי לתקוף אותי ואני עומדת מהצד ולא מסוגלת לעשות כלום כדי להתנגד לך. בוזי חמודה אני מתנצלת שלא הגבתי לדברים שכתבת כאן השבוע לא היה לי כוחות להתמודד ולהיכנס לכאן, אני כל כך שמחה שהשבוע היה קצת יותר טוב עם הבוס שלך. סליחה שיצא לי כל כך ארוך
