אין לי כוח
זו תקופה כל כך עייפה כל כך בודדה כל הגוף כואב לי או שאני ישנה בלי סוף או שאני לא מצליחה לישון בכלל אני חסרת שלווה אתמול אצל הפסיכיאטר סיכמנו שכדאי שאתחיל בטיפול, אבל אין לי אפילו כוח להעלות את זה בפני ההורים שלי. השאלות שלהם, הדאגה שלהם, שאולי אני לא בסדר שוב, אני לא רוצה את זה. הוא גם כל כך לא הבין, אוף. מחשבות על התוכנית עושות לי כאבי בטן, כשאני הולכת לפגישות כל מה שיש לי בראש זה כמה אני מטומטמת שאני לא עושה מה שצריך... וכשסיפרתי לו, הוא בכלל לא הבין... מעתיקה לפה את מה שכתבתי אתמול בבלוג שלי: אז הייתי היום אצל הפסיכיאטר. בדרך כלל הוא מבין כל כך.... הוא באמת רופא נפלא. הוא גם בנאדם מדהים. עם העבדר עתיר הרופאים שלי, נדמה לי שאני מבחינה כבר בין רופאים חארות לרופאים עם נשמה. הוא כזה. הוא לא מתנשא, הוא מלא בחוש הומור, ויודע לתת כרדיט על עבודה קשה שמניבה פירות. אבל בזמן האחרון אני יוצאת מהפגישות אצלו עם גוש בגרון... לפני 4 חודשים בערך הוא אמר לי שהוא אוסר עליי להמשיך לרדת במשקל. בזמנו הייתי במצב בו ירדתי 48 ק"ג, עם קצת התעלפויות וחולשות בדרך, אז הוא החליט שבינתיים זה מספיק ושכדאי להתמקד בבריאות שלי. כמובן שזה לא מצא חן בעיניי, אני חולה, אני רוצה לרדת עוד המונים... וכעסתי מאוד, אבל בסדר, מבחינה הגיונית אני מבינה שזה התפקיד שלו. אז אוקיי, על העובדה שהוא דואג לי, אני לא יכולה באמת לכעוס... מה שכן, מאז ירדתי עוד 4 ק"ג, אפילו לא באופן מכוון לגמרי, אני אוכלת הרבה... וזה לא מצא חן בעיניו, הוא טורח להזכיר לי שזה לא בסדר. אבל מה שבאמת מטריד אותי זו העובדה שהוא לא מבין את התוכנית (OA) שעזרה לי לרדת כל כך הרבה. לאחרונה אני מלאה בכעס עצמי ותסכול כי אני לא עובדת את התוכנית כמו שצריך, כמו שאני רוצה. והיום ניסיתי להסביר לו את זה. הוא לא הצליח להבין... גם הקראתי לו את הצעדים, כי זו תוכנית שמבוססת על 12 צעדים, ואחרי כל צעד שהקראתי, היו לו הערות על התוכנית.. זה אכזב אותי. חלק חשוב ועיקרי בתוכנית הוא לקיחת מאמנת, ואין לי מאמנת המוווווןןןןןן זמן. סיפרתו לו שאני לא מצליחה להתגבר על הפחדים ולקחת לי מאמנת. התגובה שלו הייתה "למה את צריכה מאמנת, כדי שיגידו לך לרדת עוד במשקל?" ועוד חלק בתוכנית הוא המנעות מאכילת מאכלים שנחשבים ממכרים כמו קמח לבן וסוכר. הוא פשוט מנסה כבר תקופה לשכנע אותי לאכול את אותם החומרים האלה (אחרי מעל שנה שלא נגעתי בהם..). הוא לא מבין את המשמעות בכלל. זה עצוב לי. הוא אדם שעזר לי ברכים מרובות כל כך, והוא לא רופא סגור כזה שבטוח שהוא אלוהים ושהוא תמיד צודק. אבל משום מה קשה לי להסביר לו (אולי קשה לי להסביר גם לעצמי וזו הבעיה?) מה המהות של התוכנית, ולמה זו תוכנית לכל החיים ולא תוכנית רק "עד שמתחזקים וזהו". מתסכל. אבל אמרתי לו, למרות כל הפחדים אני לא עוזבת את התוכנית, ואני מתפללת למצוא כוח לעשות בה יותר. אולי זה שיעור... כמו מבחן... לראות עד כמה התוכנית באמת חשובה לי, כאשר כוח אחר בחיים שלי מערער עליה בצורה כזו או אחרת...? הוא לא אמר לי לעזוב, ממש לא, הוא אמר שהוא רוצה רק בטובתי. ושהוא מודה שהוא לא מכיר את התוכנית. אני לא מוכנה לעזוב אותה, כשאני יעזוב - אני יחזור לגיהנום שממנו באתי... ולשם - אני לא רוצה לחזור. גם לא בעד שום הון שבעולם... ועוד משהו... סיכמתי איתו שכדאי שאני אתחיל טיפול. דיברנו הרבה על כך שהאוכל והמשקל עדיין חשובים לי. יותר מידי חשובים לי. הוא ניסה להסביר לי, שעשיתי את הבלתי אפשרי, אבל מבחינתי, אני עדיין לא טובה מספיק... והשעובדה שהאושר שלי תלוי במידות הגוף שלי, כלומר שהמחשבה שלי היא שרזון = אושר, מעידה על הפרעה חמורה בחשיבה. כמובן שאני מבינה מה הוא אומר. ומסכימה... אבל שניה אחרי שאמרתי לו שאני מבינה הוספתי.. " טוב, אז רק תרשה לי לרדת עוד 20 ק"ג ולעשות ניתוחי מתיחות ואני אהיה מרוצה..." ואז הוא עשה פרצוף.. אז המשכתי: "טוב נו אז רק עוד 10 ק"ג וניתוחים, זהו!!" הוא צודק. אני צריכה לשנן לעצמי- האושר שלי לא תלוי במשקל שלי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. איך לגרום לעצמי להזיז ת'תחת הענק שלי ולעבוד את התוכנית, ולהיות חזקה בדעתי, ולשבת מול הד"ר המקסים שלי ולהסביר לו שאני מתעבת את הגוף שלי.... כמעט עשיתי תאונה בשיעור נהיגה. הטעות הכי טיפשית בעולם. לא נתתי זכות קדימה. אני פשוט לא רגועה, לא טוב לי, לא נקי לי, לא שלם לי. סליחה, סליחה שאני לא מגיבה, סליחה שאני כותבת כשלא טוב לי, זה לא צריך להיות ככה. אז מה קורה פה? איזה טירוף.
זו תקופה כל כך עייפה כל כך בודדה כל הגוף כואב לי או שאני ישנה בלי סוף או שאני לא מצליחה לישון בכלל אני חסרת שלווה אתמול אצל הפסיכיאטר סיכמנו שכדאי שאתחיל בטיפול, אבל אין לי אפילו כוח להעלות את זה בפני ההורים שלי. השאלות שלהם, הדאגה שלהם, שאולי אני לא בסדר שוב, אני לא רוצה את זה. הוא גם כל כך לא הבין, אוף. מחשבות על התוכנית עושות לי כאבי בטן, כשאני הולכת לפגישות כל מה שיש לי בראש זה כמה אני מטומטמת שאני לא עושה מה שצריך... וכשסיפרתי לו, הוא בכלל לא הבין... מעתיקה לפה את מה שכתבתי אתמול בבלוג שלי: אז הייתי היום אצל הפסיכיאטר. בדרך כלל הוא מבין כל כך.... הוא באמת רופא נפלא. הוא גם בנאדם מדהים. עם העבדר עתיר הרופאים שלי, נדמה לי שאני מבחינה כבר בין רופאים חארות לרופאים עם נשמה. הוא כזה. הוא לא מתנשא, הוא מלא בחוש הומור, ויודע לתת כרדיט על עבודה קשה שמניבה פירות. אבל בזמן האחרון אני יוצאת מהפגישות אצלו עם גוש בגרון... לפני 4 חודשים בערך הוא אמר לי שהוא אוסר עליי להמשיך לרדת במשקל. בזמנו הייתי במצב בו ירדתי 48 ק"ג, עם קצת התעלפויות וחולשות בדרך, אז הוא החליט שבינתיים זה מספיק ושכדאי להתמקד בבריאות שלי. כמובן שזה לא מצא חן בעיניי, אני חולה, אני רוצה לרדת עוד המונים... וכעסתי מאוד, אבל בסדר, מבחינה הגיונית אני מבינה שזה התפקיד שלו. אז אוקיי, על העובדה שהוא דואג לי, אני לא יכולה באמת לכעוס... מה שכן, מאז ירדתי עוד 4 ק"ג, אפילו לא באופן מכוון לגמרי, אני אוכלת הרבה... וזה לא מצא חן בעיניו, הוא טורח להזכיר לי שזה לא בסדר. אבל מה שבאמת מטריד אותי זו העובדה שהוא לא מבין את התוכנית (OA) שעזרה לי לרדת כל כך הרבה. לאחרונה אני מלאה בכעס עצמי ותסכול כי אני לא עובדת את התוכנית כמו שצריך, כמו שאני רוצה. והיום ניסיתי להסביר לו את זה. הוא לא הצליח להבין... גם הקראתי לו את הצעדים, כי זו תוכנית שמבוססת על 12 צעדים, ואחרי כל צעד שהקראתי, היו לו הערות על התוכנית.. זה אכזב אותי. חלק חשוב ועיקרי בתוכנית הוא לקיחת מאמנת, ואין לי מאמנת המוווווןןןןןן זמן. סיפרתו לו שאני לא מצליחה להתגבר על הפחדים ולקחת לי מאמנת. התגובה שלו הייתה "למה את צריכה מאמנת, כדי שיגידו לך לרדת עוד במשקל?" ועוד חלק בתוכנית הוא המנעות מאכילת מאכלים שנחשבים ממכרים כמו קמח לבן וסוכר. הוא פשוט מנסה כבר תקופה לשכנע אותי לאכול את אותם החומרים האלה (אחרי מעל שנה שלא נגעתי בהם..). הוא לא מבין את המשמעות בכלל. זה עצוב לי. הוא אדם שעזר לי ברכים מרובות כל כך, והוא לא רופא סגור כזה שבטוח שהוא אלוהים ושהוא תמיד צודק. אבל משום מה קשה לי להסביר לו (אולי קשה לי להסביר גם לעצמי וזו הבעיה?) מה המהות של התוכנית, ולמה זו תוכנית לכל החיים ולא תוכנית רק "עד שמתחזקים וזהו". מתסכל. אבל אמרתי לו, למרות כל הפחדים אני לא עוזבת את התוכנית, ואני מתפללת למצוא כוח לעשות בה יותר. אולי זה שיעור... כמו מבחן... לראות עד כמה התוכנית באמת חשובה לי, כאשר כוח אחר בחיים שלי מערער עליה בצורה כזו או אחרת...? הוא לא אמר לי לעזוב, ממש לא, הוא אמר שהוא רוצה רק בטובתי. ושהוא מודה שהוא לא מכיר את התוכנית. אני לא מוכנה לעזוב אותה, כשאני יעזוב - אני יחזור לגיהנום שממנו באתי... ולשם - אני לא רוצה לחזור. גם לא בעד שום הון שבעולם... ועוד משהו... סיכמתי איתו שכדאי שאני אתחיל טיפול. דיברנו הרבה על כך שהאוכל והמשקל עדיין חשובים לי. יותר מידי חשובים לי. הוא ניסה להסביר לי, שעשיתי את הבלתי אפשרי, אבל מבחינתי, אני עדיין לא טובה מספיק... והשעובדה שהאושר שלי תלוי במידות הגוף שלי, כלומר שהמחשבה שלי היא שרזון = אושר, מעידה על הפרעה חמורה בחשיבה. כמובן שאני מבינה מה הוא אומר. ומסכימה... אבל שניה אחרי שאמרתי לו שאני מבינה הוספתי.. " טוב, אז רק תרשה לי לרדת עוד 20 ק"ג ולעשות ניתוחי מתיחות ואני אהיה מרוצה..." ואז הוא עשה פרצוף.. אז המשכתי: "טוב נו אז רק עוד 10 ק"ג וניתוחים, זהו!!" הוא צודק. אני צריכה לשנן לעצמי- האושר שלי לא תלוי במשקל שלי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. איך לגרום לעצמי להזיז ת'תחת הענק שלי ולעבוד את התוכנית, ולהיות חזקה בדעתי, ולשבת מול הד"ר המקסים שלי ולהסביר לו שאני מתעבת את הגוף שלי.... כמעט עשיתי תאונה בשיעור נהיגה. הטעות הכי טיפשית בעולם. לא נתתי זכות קדימה. אני פשוט לא רגועה, לא טוב לי, לא נקי לי, לא שלם לי. סליחה, סליחה שאני לא מגיבה, סליחה שאני כותבת כשלא טוב לי, זה לא צריך להיות ככה. אז מה קורה פה? איזה טירוף.