הילה בסגול
New member
אין לי כותרת.... רק רוצה לפרוק קצת
שלום לכולם שמי אסנת וקרוב לשנה אני מנהלת את פורום טארות - 121. עד לא מזמן הרגשתי נפלא ונהדר עם הפורום. היו דיונים פעילים כל הזמן, מפגשים מדהימים של חברי הפורום ובכלל הרגשתי נפלא עם הפורום. הרבה חברים מהפורום הינם פליטי פורום טארות מפורטל אחר. כל הזמן הם ערכו ועדיין עורכים השוואות. אין אני מנהלת את הפורום לעומת המנהלת ההיא. איך אצלה - בגלל אופן הניהול שלה - הכל גווע ומת ואיך אצלי הכל פורח והרמוני. זה מחמיא נכון אבל יחד עם זאת זה גורם לי להרגיש כאילו אני צריכה לעמוד בציפיה כלשהי. אני ממשיכה בדרך שלי כל הזמן אבל זה מרגיש לי מוזר. הרי אי אפשר לדבר כל החיים ללא הפסק על טארות. מתישהו אני מניחה שזה גם ייגמר כאן. אז אני מעלה פרויקטים חדשים ודיונים חדשים שלעתים פורחים ולעתים לא במיוחד. פתחתי גם תת פורום שעדיין בראשית דרכו אז אני לא מתבאסת שהוא לא ממש תפס. אבל משהו מציק לי ואני לא מצליחה לאמר בדיוק מה. לאמר לעצמי אפילו. פיתחנו מסורות מסוימות בפורום שרצות נפלא. מסרים שבועיים, פתירת חלומות עם הקלפים, מאמרים למודעות עצמית ויש בטח עוד כמה ששכחתי. אני לא יודעת מה מציק לי אבל אני יודעת שמציק לי. אני חושבת שזו הציפיה ממני. שאני אמשיך כל הזמן לנהל פורום פעיל ומעניין. שאני אמשיך ליזום ולתכנן ולהוציא לפועל מפגשי פורום מדהימים שרק משתבחים עם הזמן. וזה קשה לי ! לא בגלל שאין לי זמן אלא יותר בגלל שאני חוששת שאני נתקעת. שלא תמיד יש לי רעיונות חדשים ואז הפורום עומד במקום. זז קצת אבל לא מספיק. לא מזמן חברה כתבה הודעה שכותרתה "מה קרה לדיונים המעניינים שלנו". נעלבתי. על כלום אמנם אבל נעלבתי. כי כן יש דיונים. אחד החברים שלח לי סטטיסטיקה - הוא קצת אובססיבי - על כמות הדיונים והדפים בפורום שלי לעומת הפורום ההוא.... אז זו אמורה להיות מחמאה בשבילי אבל אני קיבלתי זאת יותר כאיום. לא מצידו. אלא מצידי עלי. כמה זמן אני אוכל להמשיך להחזיק כך את הפורום ? לא יודעת... לא יודעת מה מטריד אותי. יצא קצת ארוך ומבולבל כי אני בעצמי מבולבלת. רק רציתי לפרוק, לשתף. תודה על תשומת הלב אסנת.
שלום לכולם שמי אסנת וקרוב לשנה אני מנהלת את פורום טארות - 121. עד לא מזמן הרגשתי נפלא ונהדר עם הפורום. היו דיונים פעילים כל הזמן, מפגשים מדהימים של חברי הפורום ובכלל הרגשתי נפלא עם הפורום. הרבה חברים מהפורום הינם פליטי פורום טארות מפורטל אחר. כל הזמן הם ערכו ועדיין עורכים השוואות. אין אני מנהלת את הפורום לעומת המנהלת ההיא. איך אצלה - בגלל אופן הניהול שלה - הכל גווע ומת ואיך אצלי הכל פורח והרמוני. זה מחמיא נכון אבל יחד עם זאת זה גורם לי להרגיש כאילו אני צריכה לעמוד בציפיה כלשהי. אני ממשיכה בדרך שלי כל הזמן אבל זה מרגיש לי מוזר. הרי אי אפשר לדבר כל החיים ללא הפסק על טארות. מתישהו אני מניחה שזה גם ייגמר כאן. אז אני מעלה פרויקטים חדשים ודיונים חדשים שלעתים פורחים ולעתים לא במיוחד. פתחתי גם תת פורום שעדיין בראשית דרכו אז אני לא מתבאסת שהוא לא ממש תפס. אבל משהו מציק לי ואני לא מצליחה לאמר בדיוק מה. לאמר לעצמי אפילו. פיתחנו מסורות מסוימות בפורום שרצות נפלא. מסרים שבועיים, פתירת חלומות עם הקלפים, מאמרים למודעות עצמית ויש בטח עוד כמה ששכחתי. אני לא יודעת מה מציק לי אבל אני יודעת שמציק לי. אני חושבת שזו הציפיה ממני. שאני אמשיך כל הזמן לנהל פורום פעיל ומעניין. שאני אמשיך ליזום ולתכנן ולהוציא לפועל מפגשי פורום מדהימים שרק משתבחים עם הזמן. וזה קשה לי ! לא בגלל שאין לי זמן אלא יותר בגלל שאני חוששת שאני נתקעת. שלא תמיד יש לי רעיונות חדשים ואז הפורום עומד במקום. זז קצת אבל לא מספיק. לא מזמן חברה כתבה הודעה שכותרתה "מה קרה לדיונים המעניינים שלנו". נעלבתי. על כלום אמנם אבל נעלבתי. כי כן יש דיונים. אחד החברים שלח לי סטטיסטיקה - הוא קצת אובססיבי - על כמות הדיונים והדפים בפורום שלי לעומת הפורום ההוא.... אז זו אמורה להיות מחמאה בשבילי אבל אני קיבלתי זאת יותר כאיום. לא מצידו. אלא מצידי עלי. כמה זמן אני אוכל להמשיך להחזיק כך את הפורום ? לא יודעת... לא יודעת מה מטריד אותי. יצא קצת ארוך ומבולבל כי אני בעצמי מבולבלת. רק רציתי לפרוק, לשתף. תודה על תשומת הלב אסנת.
