sweet virginia
New member
אין לי כותרת
הרבה זמן לא כתבתי. זה גם לא "פורום הבית" שלי, סתם החלטתי לגוון. לא כתבתי כי אין שינוי בכלום ואני נמצאת בדיוק באותו מקום והתחושות הן אותן תחושות.
קיצור הפרקים הקודמים: לקראת סוף העשור הרביעי שלי, בלי זוגיות, בלי ילדים, בלי חברים, ולאחרונה גם בלי עבודה.
זוגיות- תחום שאף פעם לא הלך לי בו ובשנים האחרונות גם הרמתי לגמרי ידיים. גם ככה הנסיון שלי כ"כ דל שזה כבר פתטי לנסות ולהכיר עכשיו.
ילדים- אני מאוד אוהבת אבל לא רוצה להביא לבד, למרות שיש קצת לחץ מהמשפחה.
חברים- גם חברים אף פעם לא היו לי בעשרות. רק כמה ספורים פה ושם אבל כשהם התקדמו עם הקמת משפחה ואני נשארתי מאחור, הרגשתי שאני כבר לא משתלבת איתם. וגם תחושת ההחמצה האישית שלי התעצמה כשהייתי איתם. אחת הבעיות היא שהרגשתי שנמאס להם לשמוע ממני את אותן בעיות. כך שלאט לאט ניתקתי קשרים, פשוט הפסקתי לטרוח. היו כמובן גם כאלה שניתקו איתי. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שאין לי חברים היום. אין לי עם מי לדבר בכלל.
מהעבודה פוטרתי לפני כמה חודשים ומאז אני בבית.
אני ממורמרת מהחיים, גם לא מתה עליהם בכלל, מתוסכלת ממצבי, עצובה, כועסת ומאוד מאוד משועממת כי לא קורה אצלי כלום. העבודה, עם כל הקשיים שהיו לי, היתה עוגן די חזק עבורי כי מאוד אהבתי את מה שעשיתי. היא סיפקה לי תירוץ להתחמק מהתעסקות עם כל שאר התחומים שלא עבדו אצלי.
אני מפתחת שנאה עזה כלפי מי שהיתה הבוסית שלי והביאה לפיטוריי. אני פתאום חושבת עליה וכועסת כ"כ!! פשוט שונאת אותה!
עכשיו אני גם לא יודעת בכלל מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. התחום שבו עבדתי הוא די מצומצם ואני לא מצליחה למצוא מקום חדש, וכנראה אצטרך לחפש כיוון אחר, אבל אין לי מושג מה בא לי ומה מעניין אותי.
רוב הזמן בא לי פשוט להרים ידיים. זה משהו שאני מאוד טובה בו. לעבור לאיזה מקום שבו אוכל להיעלם, לעבוד באיזו עבודה סתמית וככה להעביר את הזמן.
טפו טפו, באמת טפו טפו, אין לי צרות גדולות או משמעותיות ואני בהחלט מברכת על זה. יש לי משפחה תומכת ואוהבת אבל הבעיה היא בי. תמיד היתה בי ולא משהו חיצוני. איזשהו פגם באופי או משהו כזה. שונות שכזאת. אני יודעת שאני צריכה טיפול אבל אני לא רוצה. ניסיתי כל מיני סוגים ולא היה שום שינוי. ומה שאני רוצה היום זה שינוי של המציאות שלי, לא שינוי של הדרך שבה אני רואה את המציאות..
אגב- למשפחה אני לא מספרת מה עובר עלי. לא יכולה. נראה לי שזה מאוד יצער אותם לשמוע מה באמת אני חושבת על עצמי.
אני עייפה מהכל. אין לי כוח או חשק לחפש עבודה ולעשות דברים פרודוקטיביים. סתם מעבירה לי את הזמן בלי כלום.
יש לי עוד הרבה להוציא. כבר כמה ימים שאני מריצה לי בראש את ההודעה שאני אכתוב, ומשום מה עכשיו זה לא יוצא כמו שחשבתי
. אולי אמשיך אח"כ כשיחזרו המילים והתחושות.
(ואני מקווה שהדברים יצאו ברורים כי ערכתי כמה פעמים את מה שכתבתי ואין לי כוח לקרוא שוב ולתקן).
הרבה זמן לא כתבתי. זה גם לא "פורום הבית" שלי, סתם החלטתי לגוון. לא כתבתי כי אין שינוי בכלום ואני נמצאת בדיוק באותו מקום והתחושות הן אותן תחושות.
קיצור הפרקים הקודמים: לקראת סוף העשור הרביעי שלי, בלי זוגיות, בלי ילדים, בלי חברים, ולאחרונה גם בלי עבודה.
זוגיות- תחום שאף פעם לא הלך לי בו ובשנים האחרונות גם הרמתי לגמרי ידיים. גם ככה הנסיון שלי כ"כ דל שזה כבר פתטי לנסות ולהכיר עכשיו.
ילדים- אני מאוד אוהבת אבל לא רוצה להביא לבד, למרות שיש קצת לחץ מהמשפחה.
חברים- גם חברים אף פעם לא היו לי בעשרות. רק כמה ספורים פה ושם אבל כשהם התקדמו עם הקמת משפחה ואני נשארתי מאחור, הרגשתי שאני כבר לא משתלבת איתם. וגם תחושת ההחמצה האישית שלי התעצמה כשהייתי איתם. אחת הבעיות היא שהרגשתי שנמאס להם לשמוע ממני את אותן בעיות. כך שלאט לאט ניתקתי קשרים, פשוט הפסקתי לטרוח. היו כמובן גם כאלה שניתקו איתי. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שאין לי חברים היום. אין לי עם מי לדבר בכלל.
מהעבודה פוטרתי לפני כמה חודשים ומאז אני בבית.
אני ממורמרת מהחיים, גם לא מתה עליהם בכלל, מתוסכלת ממצבי, עצובה, כועסת ומאוד מאוד משועממת כי לא קורה אצלי כלום. העבודה, עם כל הקשיים שהיו לי, היתה עוגן די חזק עבורי כי מאוד אהבתי את מה שעשיתי. היא סיפקה לי תירוץ להתחמק מהתעסקות עם כל שאר התחומים שלא עבדו אצלי.
אני מפתחת שנאה עזה כלפי מי שהיתה הבוסית שלי והביאה לפיטוריי. אני פתאום חושבת עליה וכועסת כ"כ!! פשוט שונאת אותה!
עכשיו אני גם לא יודעת בכלל מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. התחום שבו עבדתי הוא די מצומצם ואני לא מצליחה למצוא מקום חדש, וכנראה אצטרך לחפש כיוון אחר, אבל אין לי מושג מה בא לי ומה מעניין אותי.
רוב הזמן בא לי פשוט להרים ידיים. זה משהו שאני מאוד טובה בו. לעבור לאיזה מקום שבו אוכל להיעלם, לעבוד באיזו עבודה סתמית וככה להעביר את הזמן.
טפו טפו, באמת טפו טפו, אין לי צרות גדולות או משמעותיות ואני בהחלט מברכת על זה. יש לי משפחה תומכת ואוהבת אבל הבעיה היא בי. תמיד היתה בי ולא משהו חיצוני. איזשהו פגם באופי או משהו כזה. שונות שכזאת. אני יודעת שאני צריכה טיפול אבל אני לא רוצה. ניסיתי כל מיני סוגים ולא היה שום שינוי. ומה שאני רוצה היום זה שינוי של המציאות שלי, לא שינוי של הדרך שבה אני רואה את המציאות..
אגב- למשפחה אני לא מספרת מה עובר עלי. לא יכולה. נראה לי שזה מאוד יצער אותם לשמוע מה באמת אני חושבת על עצמי.
אני עייפה מהכל. אין לי כוח או חשק לחפש עבודה ולעשות דברים פרודוקטיביים. סתם מעבירה לי את הזמן בלי כלום.
יש לי עוד הרבה להוציא. כבר כמה ימים שאני מריצה לי בראש את ההודעה שאני אכתוב, ומשום מה עכשיו זה לא יוצא כמו שחשבתי
(ואני מקווה שהדברים יצאו ברורים כי ערכתי כמה פעמים את מה שכתבתי ואין לי כוח לקרוא שוב ולתקן).
