ToryMaster
New member
אין לי כותרת
זה כואב לי כל כך מבפנים. למה היא עזבה אותי ככה? רק התחלתי להכיר אותה ולהעריך אותה כמו שהגיע לה, רק התחלתי ללמוד את עומק ההערצה שאנשים רחשו לה, ואת ההצדקות לזה. אני כל כך צריכה את התמיכה הזאת עכשיו, לדעת שיש הכוונה גם אם לא מודעת שתצביע לי על הדרך הנכונה. לדעת שיש מישהו בעולם הזה שיאהב אותי ורק יאהב אותי ולא משנה מה אני אעשה, ושתמיד יהיה מוכן לקחת אותי אליו, לא משנה יקרה. אני לא מצליחה להבין את זה, אני לא מצליחה להבין. אני יושבת באמצע הלילה ובוכה ושואלת למה ולמה ולמה ולמה, ואני לא מצליחה להבין, לא מצליחה. ואני כל כך צריכה אותה עכשיו, רק לדעת שהיא באמת שם, שהמקלט שלי שם. מה עושה אדם כשהוא מתעורר יום אחד ומבין שהוא בעצם באמת לגמרי לבד? מה אני עוש הבלי האהבה חסרת התנאים הזו? בלי האישה שכמעט גידלה אותי במשך מחצית מהחיים שלי? והייתי כל כך רעה. לא ביקרתי אותה ולא התראיתי איתה, והפניתי לה עורף כי פחדתי ממה שהייתי רואה. הייתי כל כך עסוקה בעצמי, בחיים שלי, מכדי לשים לב לכל דבר אחר, ועכשיו מאוחר מכדי להתנצל בפניה. מאוחר אפילו מכדי לראות על הפנים שלה את המבט שהיא לא מבינה על מה אני מתנצלת, כי היא סלחה לי על הכל עוד לפני שעשיתי את זה. היא נתנה לי את התחושה שבאיזה מקום אני עוד אדם טוב, שיש לי תקווה, שלא באמת איבדתי את הכל. היא גרמה לי להרגיש שיש נמל בטוח באיזה שהוא מקום, אני רק צריכה להטיל את העוגן שלי והוא כבר ימצא אותי. והיא הלכה, והיא איננה, והיא נטשה אותי והשאירה אותי לגמרי לבד, עם התחושה של עוול שגרמתי לה, שהיא לא תוכל לסלוח לי עליו יותר. ואני לא ארגיש יותר טוב, אני פשוט אמשיך לכעוס על עצמי ולשנוא את עצמי לנצח. ואין מי שימחל לי על כל השטויות שאני עושה, ועל כל הקשיים שאני מערימה על עצמי ועל המשפחה שלי והאנשים שסביבי. סבתא שלי הלכה, וזה מרגיש כאילו האיזון הלך איתה, ואין מה שימשוך את הספינה לצד הטוב, אז היא ממשיכה לנטות עוד ועוד לרוע וליאוש. לבד לי. אני מוקפת בכל כך הרבה אנשים, ובלעדיה בעולם הזה לבד לי, לבד לי לבד לי. אני לא יודעת מה לעשות הלאה, בכלל. אני צריכה את ההכוונה, את הזרוע הקוסמית הזו. נשארתי לבד. ומה עושים הלאה?
זה כואב לי כל כך מבפנים. למה היא עזבה אותי ככה? רק התחלתי להכיר אותה ולהעריך אותה כמו שהגיע לה, רק התחלתי ללמוד את עומק ההערצה שאנשים רחשו לה, ואת ההצדקות לזה. אני כל כך צריכה את התמיכה הזאת עכשיו, לדעת שיש הכוונה גם אם לא מודעת שתצביע לי על הדרך הנכונה. לדעת שיש מישהו בעולם הזה שיאהב אותי ורק יאהב אותי ולא משנה מה אני אעשה, ושתמיד יהיה מוכן לקחת אותי אליו, לא משנה יקרה. אני לא מצליחה להבין את זה, אני לא מצליחה להבין. אני יושבת באמצע הלילה ובוכה ושואלת למה ולמה ולמה ולמה, ואני לא מצליחה להבין, לא מצליחה. ואני כל כך צריכה אותה עכשיו, רק לדעת שהיא באמת שם, שהמקלט שלי שם. מה עושה אדם כשהוא מתעורר יום אחד ומבין שהוא בעצם באמת לגמרי לבד? מה אני עוש הבלי האהבה חסרת התנאים הזו? בלי האישה שכמעט גידלה אותי במשך מחצית מהחיים שלי? והייתי כל כך רעה. לא ביקרתי אותה ולא התראיתי איתה, והפניתי לה עורף כי פחדתי ממה שהייתי רואה. הייתי כל כך עסוקה בעצמי, בחיים שלי, מכדי לשים לב לכל דבר אחר, ועכשיו מאוחר מכדי להתנצל בפניה. מאוחר אפילו מכדי לראות על הפנים שלה את המבט שהיא לא מבינה על מה אני מתנצלת, כי היא סלחה לי על הכל עוד לפני שעשיתי את זה. היא נתנה לי את התחושה שבאיזה מקום אני עוד אדם טוב, שיש לי תקווה, שלא באמת איבדתי את הכל. היא גרמה לי להרגיש שיש נמל בטוח באיזה שהוא מקום, אני רק צריכה להטיל את העוגן שלי והוא כבר ימצא אותי. והיא הלכה, והיא איננה, והיא נטשה אותי והשאירה אותי לגמרי לבד, עם התחושה של עוול שגרמתי לה, שהיא לא תוכל לסלוח לי עליו יותר. ואני לא ארגיש יותר טוב, אני פשוט אמשיך לכעוס על עצמי ולשנוא את עצמי לנצח. ואין מי שימחל לי על כל השטויות שאני עושה, ועל כל הקשיים שאני מערימה על עצמי ועל המשפחה שלי והאנשים שסביבי. סבתא שלי הלכה, וזה מרגיש כאילו האיזון הלך איתה, ואין מה שימשוך את הספינה לצד הטוב, אז היא ממשיכה לנטות עוד ועוד לרוע וליאוש. לבד לי. אני מוקפת בכל כך הרבה אנשים, ובלעדיה בעולם הזה לבד לי, לבד לי לבד לי. אני לא יודעת מה לעשות הלאה, בכלל. אני צריכה את ההכוונה, את הזרוע הקוסמית הזו. נשארתי לבד. ומה עושים הלאה?