tomertomer1
New member
אין לי כח יותר
הגעתי למצב שבו אני כותב כותרת כזאת ככה: נתחיל ברקע קצר , אני בן 16 , כיתה יא , קפטן בקבוצת כדורגל שבה אני משחק , ילד רגיש אמוד , בעל מצבי רוח. כל הסיפור התחיל לפני 3 שנים בכיתה ח', נפגעתי מאוד ( אני לא יכול לתאר את גודל הפגיעה במילים...) מחברים , עשו עליי חרם שהתוצאה שלו הייתה התפחות הפרעת חרדה - OCD או בעברית הפרעה טורדנית כפייתית. זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי , סבלתי ממחשבות אובססיביות מלוות בחרדה , הייתה לי תווית פסיכיאטרית ולא הייתי רחוק מאישפוז. אחד הדברים שאני יותר אוהב אצלי זה הכח הנפשי שלי - יצאתי מההפרעה הזאת תוך מאמץ עיקש. בסוף כיתה ט' ההפרעה הזאת כבר הייתה מאחוריי. שבתינו - יש אנשים שעשרות שנים סובלים ונפגעים מההפרעה הזאת. בכיתה י' כבר התחיל להיות לי טוב , אחריי שנתיים איומות התחלתי להרגיש עוד פעם תחושה של אושר, היו לי הרבה חברים חלקם היו מאוד קרובים אליי, הייתה לי הערכה עצמית גבוהה , הייתי שחקן חשוב בקבוצת כדורגל , ובקיצור השנה התחילה ממש מעולה. מה שלא ידעתי אז , שבעקבות הטרוואמה בכיתה ח' ( הריב עם החברים והחרם) איבדתי לגמריי אמון באנשים כל כך לא רציתי להפגע שוב ולכן היה לי חשוב מאוד שגם במקרה של ניתוק מולחט עם כל הסובבים איתי אני יסתדר . כלומר , לנסות לא להיות " פראייר של אף אחד " הייתה לי מין גאווה עצמית כזאת . זה לא האופי שלי אני רואה את זה בתור מנגון הגנה שהשתמשי בו אז.היו לי 2 חברים מאוד מאוד קרובים אליי , הם היו כמו אחים שלי פשוט נהנתי לדבר איתם על הכל לעשות איתם הכל ובנוסך הייתה לי ידידה מאוד טובה שגם היא הייתה כמו אחות בשבילי. פגעתי בכל כך הרבה אנשים רק כי כל כך פחדתי שאני ייפגע שוב , זה פשוט לא האופי שלי - אני לא כזה אני יודע ומאמין שיש לי לב טוב פשוט המצבבב הזה!.אחריי פסח המצב התחיל מאוד להדרדר התנתקתי משלושת האנשים שהיו הכי קרובים אליי זה גרם לי למועקה נוראית . אני בן אדם חברותי תוך כמה ימים רכשתי חברים חדשים אבל זו חברות בשקל זה לא שווה כלום זה סתם חיצוני ושטחי , אנשים להסתובב איתם. היום כעבור 7 חודשים התנלצתי והשלמתי עם כולם. אני והידיה חזרנו להיות ידידם כמו שהיינו או אפילו יותר טובים אבל אני ושניי החברים שביינתים מאוד התקרבו בינהם בקושי מדברים . יש לי הרבה חברים אבל אני מרגיש לבד אני מרגיש מועקה נוראית. אני יודע ומאמין שהכל לטובה , אני כבר רואה את הטוב פה - למדתי לקח למדתי שצריך לשמור על חברים קרובים.ועכשיו אני מרגיש שהם נוקמים בי על מה שעשיתי( אפשר לחשוב...)שהם די נהנים לבודד אותי כשאנחנו במסגרת של הרבה אנשים. אחד מהם פשוט כשאנחנו בחברת אנשים כל הזמן מושך תשומת לב ומנסה כמה שיותר לבודד אותי מאנשים , אין לי כח למלחמות האלה יותר חבל לי כבר על האנרגיות השליליות האלה . במשך השבעה חודשים שלא דיברנו והוא ניסה לבודד אותי הוא לא הצליח כי אני חברותי אבל אני כבר לא יכול יותר אין לי כבר כח. אז בואו נעשה קצת סדר, כיום השלמתי עם כולם , למדתי לקח , אבל אני מרגיש ממש לבד ואני לא יודע לאן להתקדם מפה אני מצטער על הריב המטומתם הזה שמתאים לילדים בגן יש לי הרבה אנשים לצאת איתם אבל זה ברמה מאוד שטחית החברויות שהיו לי מאוד חסרות לי ואני לא יודע מה לעשות . וזהו !
הגעתי למצב שבו אני כותב כותרת כזאת ככה: נתחיל ברקע קצר , אני בן 16 , כיתה יא , קפטן בקבוצת כדורגל שבה אני משחק , ילד רגיש אמוד , בעל מצבי רוח. כל הסיפור התחיל לפני 3 שנים בכיתה ח', נפגעתי מאוד ( אני לא יכול לתאר את גודל הפגיעה במילים...) מחברים , עשו עליי חרם שהתוצאה שלו הייתה התפחות הפרעת חרדה - OCD או בעברית הפרעה טורדנית כפייתית. זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי , סבלתי ממחשבות אובססיביות מלוות בחרדה , הייתה לי תווית פסיכיאטרית ולא הייתי רחוק מאישפוז. אחד הדברים שאני יותר אוהב אצלי זה הכח הנפשי שלי - יצאתי מההפרעה הזאת תוך מאמץ עיקש. בסוף כיתה ט' ההפרעה הזאת כבר הייתה מאחוריי. שבתינו - יש אנשים שעשרות שנים סובלים ונפגעים מההפרעה הזאת. בכיתה י' כבר התחיל להיות לי טוב , אחריי שנתיים איומות התחלתי להרגיש עוד פעם תחושה של אושר, היו לי הרבה חברים חלקם היו מאוד קרובים אליי, הייתה לי הערכה עצמית גבוהה , הייתי שחקן חשוב בקבוצת כדורגל , ובקיצור השנה התחילה ממש מעולה. מה שלא ידעתי אז , שבעקבות הטרוואמה בכיתה ח' ( הריב עם החברים והחרם) איבדתי לגמריי אמון באנשים כל כך לא רציתי להפגע שוב ולכן היה לי חשוב מאוד שגם במקרה של ניתוק מולחט עם כל הסובבים איתי אני יסתדר . כלומר , לנסות לא להיות " פראייר של אף אחד " הייתה לי מין גאווה עצמית כזאת . זה לא האופי שלי אני רואה את זה בתור מנגון הגנה שהשתמשי בו אז.היו לי 2 חברים מאוד מאוד קרובים אליי , הם היו כמו אחים שלי פשוט נהנתי לדבר איתם על הכל לעשות איתם הכל ובנוסך הייתה לי ידידה מאוד טובה שגם היא הייתה כמו אחות בשבילי. פגעתי בכל כך הרבה אנשים רק כי כל כך פחדתי שאני ייפגע שוב , זה פשוט לא האופי שלי - אני לא כזה אני יודע ומאמין שיש לי לב טוב פשוט המצבבב הזה!.אחריי פסח המצב התחיל מאוד להדרדר התנתקתי משלושת האנשים שהיו הכי קרובים אליי זה גרם לי למועקה נוראית . אני בן אדם חברותי תוך כמה ימים רכשתי חברים חדשים אבל זו חברות בשקל זה לא שווה כלום זה סתם חיצוני ושטחי , אנשים להסתובב איתם. היום כעבור 7 חודשים התנלצתי והשלמתי עם כולם. אני והידיה חזרנו להיות ידידם כמו שהיינו או אפילו יותר טובים אבל אני ושניי החברים שביינתים מאוד התקרבו בינהם בקושי מדברים . יש לי הרבה חברים אבל אני מרגיש לבד אני מרגיש מועקה נוראית. אני יודע ומאמין שהכל לטובה , אני כבר רואה את הטוב פה - למדתי לקח למדתי שצריך לשמור על חברים קרובים.ועכשיו אני מרגיש שהם נוקמים בי על מה שעשיתי( אפשר לחשוב...)שהם די נהנים לבודד אותי כשאנחנו במסגרת של הרבה אנשים. אחד מהם פשוט כשאנחנו בחברת אנשים כל הזמן מושך תשומת לב ומנסה כמה שיותר לבודד אותי מאנשים , אין לי כח למלחמות האלה יותר חבל לי כבר על האנרגיות השליליות האלה . במשך השבעה חודשים שלא דיברנו והוא ניסה לבודד אותי הוא לא הצליח כי אני חברותי אבל אני כבר לא יכול יותר אין לי כבר כח. אז בואו נעשה קצת סדר, כיום השלמתי עם כולם , למדתי לקח , אבל אני מרגיש ממש לבד ואני לא יודע לאן להתקדם מפה אני מצטער על הריב המטומתם הזה שמתאים לילדים בגן יש לי הרבה אנשים לצאת איתם אבל זה ברמה מאוד שטחית החברויות שהיו לי מאוד חסרות לי ואני לא יודע מה לעשות . וזהו !
יהיה טוב.
