אין לי מושג מה לעשות...
אחרי כל הקטע הזה של התביעה.. (אבא תבע את אמא למי שלא זוכר), היה הלאגן, והיה שקט, ושוב בלאגן, ושוב שקט.. והאמת די התרגלתי לעובדה שזה לא הולך להגמר, כנראה עד גיל 18, כשאני אעזוב את הבית. וזה לא קל, לנתק את כל מה שאני יודעת מהרגש. להתעלם מהעובדה שאבא שלי תובע את אמא שלי, ובכל זאת לדבר איתו כאילו כלום. לעצור את עצמי, את הסקרנות שלי... אני רוצה לדעת, כדי להיות מוכנה, אולי זה ירכך את הפגיעה קצת כשזה יבוא.. לדעת כדי לעזור לאמא שלי... ואני כ"כ לא רוצה לדעת. למה, כדי להכניס את עצמי לעוד תקופה של בלאגן ויאוש? לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, לא להבין. אני יודעת שהוא פוגע בה, ובא לי לצרוח. עליו, בעיקר עליו. אבל הוא פוגע בה, לא בי. אז להתנתק? או לא? לא מצליחה למצוא תשובה. כמו שחבר טוב עושה משהו מגעיל למישהו אחר.. אז לכעוס עליו? כי זה עדיין הוא, הוא זה שפגע. אבל מצד שני הוא לא פגע בי.. וואו אני מרגישה כ"כ צבועה.. מרגישה שקופה, כאילו בכל המצב הזה נעלמתי.. אף אחד לא קולט שהוא פוגע בי. מנסים להגיע למטרה בלי לראות על מי ועל מה דורכים בדרך. והנה, אחרי תקופה של טוב.. נגמר. בשנייה. עוד יום שנהרס. ועוד בלבול, ורגשות אשם. איך תמיד הייתי גאה ששום דבר לא פוגע בי, כאילו הקמתי איזו חומה ששומרת עלי שלאף אחד אין... איזו תמימה הייתי.. מה לא הייתי עושה היום כדי לחזור להיות כזאת.. אפילו לדקה, לראות את העולם בעיניים תמימות.. בלי לדעת כמה חרא אפשר לגרום בשנייה, איך אגו וכסף יכולים להרוס ילדות שלמה...
אחרי כל הקטע הזה של התביעה.. (אבא תבע את אמא למי שלא זוכר), היה הלאגן, והיה שקט, ושוב בלאגן, ושוב שקט.. והאמת די התרגלתי לעובדה שזה לא הולך להגמר, כנראה עד גיל 18, כשאני אעזוב את הבית. וזה לא קל, לנתק את כל מה שאני יודעת מהרגש. להתעלם מהעובדה שאבא שלי תובע את אמא שלי, ובכל זאת לדבר איתו כאילו כלום. לעצור את עצמי, את הסקרנות שלי... אני רוצה לדעת, כדי להיות מוכנה, אולי זה ירכך את הפגיעה קצת כשזה יבוא.. לדעת כדי לעזור לאמא שלי... ואני כ"כ לא רוצה לדעת. למה, כדי להכניס את עצמי לעוד תקופה של בלאגן ויאוש? לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, לא להבין. אני יודעת שהוא פוגע בה, ובא לי לצרוח. עליו, בעיקר עליו. אבל הוא פוגע בה, לא בי. אז להתנתק? או לא? לא מצליחה למצוא תשובה. כמו שחבר טוב עושה משהו מגעיל למישהו אחר.. אז לכעוס עליו? כי זה עדיין הוא, הוא זה שפגע. אבל מצד שני הוא לא פגע בי.. וואו אני מרגישה כ"כ צבועה.. מרגישה שקופה, כאילו בכל המצב הזה נעלמתי.. אף אחד לא קולט שהוא פוגע בי. מנסים להגיע למטרה בלי לראות על מי ועל מה דורכים בדרך. והנה, אחרי תקופה של טוב.. נגמר. בשנייה. עוד יום שנהרס. ועוד בלבול, ורגשות אשם. איך תמיד הייתי גאה ששום דבר לא פוגע בי, כאילו הקמתי איזו חומה ששומרת עלי שלאף אחד אין... איזו תמימה הייתי.. מה לא הייתי עושה היום כדי לחזור להיות כזאת.. אפילו לדקה, לראות את העולם בעיניים תמימות.. בלי לדעת כמה חרא אפשר לגרום בשנייה, איך אגו וכסף יכולים להרוס ילדות שלמה...