אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל
אז ככה... איזה יומיים מטורפים עברו עליי. נתחיל ביום חמישי אצל הניורולוג, שעה, שעה חיכינו עד שקראו לנו להיכנס. שעה של נשימה עמוקה ומריטת עצבים, הראל פשוט לא הפסיק לשגע אותי שם, עלה על הכיסאות, ממש שיעמם לו. מה גם שאלי הבטיח לו שאני אקנה לו משהו שהוא רצה אחרי הבדיקה, אז בכלל, סיוט עברתי, כל הזמן: "נו, נו, בואי כבר נלך לקנות, נו, נו" ככה כל הזמן וגם אצל הרופא. ינון כל הזמן הזה היה עליי על המנשא, מקסים. אז הרופא נתן לו כל מיני הוראות והראל עשה אותם, הרופא אמר שיש לו מן הפרעה בין הקל לבינוני, נראה לו שיותר נוטה לבינוני אבל את זה הוא עדיין לא יכול לשפוט כי הראל עוד קטן יחסית, עוד כחודשיים אפשר יהיה לעשות לו את מבחן הטובה ואז יראו יותר טוב, את המבחן הזה עדיף לעשות מגיל חמש וחצי ומעלה. לקראת סוף השנה שהגננת תמלא שוב שאלון ואז יהיו חכמים יותר. הכי קטע, הרג אותי הראל המתוק שלי, הרופא נתן לו לעשות איזה תרגיל שלהפנות את הידיים קדימה ולהזיז רק את הראש, הראל הזיז גם את הידיים. אח"כ כשהייתי איתו ועם חברה שלי בקניון, סיפרתי לחברה שלי מה שהוא היה צריך לעשות והראל עשה בדיוק מה שהרופא ביקש ממנו, שאלתי אותו למה הוא לא עשה את זה אצל הרופא, הראל: בצחוק מדליק :"רציתי לבלבל אותו". אני וחברה שלי נקרענו מצחוק: "עכשיו נכשלת במבחן, רצית לבלבל את הרופא, קבל ריטלין" (הכל בצחוק, כן?). בקיצור, צריך לעשות עוד בדיקות ואח"כ להגיע אליו ולהמשיך הלאה. איזה חמוד הראל, תמיד הוא מזכיר את כל האחים שלו. היתה שם מישהי שצחקה עם ינון, אמרה איזה מתוק קטן ועל הראל איזה מתוק גדול, אז הראל: "את עוד לא ראית את המתוקים הסנדוויצ'ים". אז היא אמרה: "מה? יש לך 4 ילדים?, בת כמה את? את נראית כמו ילדה עם ילדים" עניתי לה שיש לי 4 בנים. היא ישר, לא עזבה אותי: "אין, את חייבת, חייבת, חייבת להביא את הבת, תבטיחי לי שלא תפסיקי עד שתעשי את הבת" אני חייכתי והלכתי. משגעים אותי אלה שנכנסים לי לביציות, שלא לדבר לכיס. אחרי הרופא נסעתי לקחת את חברה שלי שדודה שלה נפטרה והלכנו עם הילדים שלה לקניון לאכול ולהסתובב קצת, לנקות את הראש. הורדתי אותם אח"כ בביתם והלכתי להביא את הילדים מהגנים, אחרי זה לקחתי את הילדים של השכנים גם מהגנים שלהם והגעתי הביתה. דיברתי עם שכנה בחוץ ועקצו אותי יתושים, ממש קשה עקצו אותי, עד עכשיו יש לי בליטות מהעקיצות, אחד מהם חוצפן כזה עקץ אותי בעפעף העליון והעין שלי התנפחה נורא. בערב העפעף ממש התנפח זה הפחיד נורא. הסיוט הגדול ביותר היה אתמול. היום התחיל בלקחת את הילדים לגנים, חזרתי, הכנתי אוכל לערב, שוב לקחת את הילדים מהגנים הביתה ואז... המשכתי לבשל והלכתי להניק. אלי בנתיים בכל הזמן הזה עבד על איזו נישה שם הוא עושה מדפים מגבס, מתקדם לאט אבל יפה ואז... הוא נכנס אליי לחדר כשאני מניקה עם יד מלאה דם ועם נייר מלופף עליה ואומר: "חתכתי את האצבע", אני קפצתי לראות מה קרה לו ונהייתי לבנה, האצבע שלו ממש נחתכה לו, כמעט הקאתי והתעלפתי. ישר התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה לשמור על הילדים, את ינון לקחנו איתנו ונסענו לבית החולים, ינון היה על המנשא עליי ואת אלי חיטו ותפרו. שיו, איזה יום, חזרנו בדיוק לכניסת השבת. אז זהו, זה היה סוף השבוע שלנו בנתיים. היום נוסעים לאחות שלי, הבת הקטנה והמקסימה שלה כבר הגיעה לגיל שנה ואנחנו הולכים לחגוג לה, רק שיעבור בשלום. בריאות לכולם. אוהבת שרית
אז ככה... איזה יומיים מטורפים עברו עליי. נתחיל ביום חמישי אצל הניורולוג, שעה, שעה חיכינו עד שקראו לנו להיכנס. שעה של נשימה עמוקה ומריטת עצבים, הראל פשוט לא הפסיק לשגע אותי שם, עלה על הכיסאות, ממש שיעמם לו. מה גם שאלי הבטיח לו שאני אקנה לו משהו שהוא רצה אחרי הבדיקה, אז בכלל, סיוט עברתי, כל הזמן: "נו, נו, בואי כבר נלך לקנות, נו, נו" ככה כל הזמן וגם אצל הרופא. ינון כל הזמן הזה היה עליי על המנשא, מקסים. אז הרופא נתן לו כל מיני הוראות והראל עשה אותם, הרופא אמר שיש לו מן הפרעה בין הקל לבינוני, נראה לו שיותר נוטה לבינוני אבל את זה הוא עדיין לא יכול לשפוט כי הראל עוד קטן יחסית, עוד כחודשיים אפשר יהיה לעשות לו את מבחן הטובה ואז יראו יותר טוב, את המבחן הזה עדיף לעשות מגיל חמש וחצי ומעלה. לקראת סוף השנה שהגננת תמלא שוב שאלון ואז יהיו חכמים יותר. הכי קטע, הרג אותי הראל המתוק שלי, הרופא נתן לו לעשות איזה תרגיל שלהפנות את הידיים קדימה ולהזיז רק את הראש, הראל הזיז גם את הידיים. אח"כ כשהייתי איתו ועם חברה שלי בקניון, סיפרתי לחברה שלי מה שהוא היה צריך לעשות והראל עשה בדיוק מה שהרופא ביקש ממנו, שאלתי אותו למה הוא לא עשה את זה אצל הרופא, הראל: בצחוק מדליק :"רציתי לבלבל אותו". אני וחברה שלי נקרענו מצחוק: "עכשיו נכשלת במבחן, רצית לבלבל את הרופא, קבל ריטלין" (הכל בצחוק, כן?). בקיצור, צריך לעשות עוד בדיקות ואח"כ להגיע אליו ולהמשיך הלאה. איזה חמוד הראל, תמיד הוא מזכיר את כל האחים שלו. היתה שם מישהי שצחקה עם ינון, אמרה איזה מתוק קטן ועל הראל איזה מתוק גדול, אז הראל: "את עוד לא ראית את המתוקים הסנדוויצ'ים". אז היא אמרה: "מה? יש לך 4 ילדים?, בת כמה את? את נראית כמו ילדה עם ילדים" עניתי לה שיש לי 4 בנים. היא ישר, לא עזבה אותי: "אין, את חייבת, חייבת, חייבת להביא את הבת, תבטיחי לי שלא תפסיקי עד שתעשי את הבת" אני חייכתי והלכתי. משגעים אותי אלה שנכנסים לי לביציות, שלא לדבר לכיס. אחרי הרופא נסעתי לקחת את חברה שלי שדודה שלה נפטרה והלכנו עם הילדים שלה לקניון לאכול ולהסתובב קצת, לנקות את הראש. הורדתי אותם אח"כ בביתם והלכתי להביא את הילדים מהגנים, אחרי זה לקחתי את הילדים של השכנים גם מהגנים שלהם והגעתי הביתה. דיברתי עם שכנה בחוץ ועקצו אותי יתושים, ממש קשה עקצו אותי, עד עכשיו יש לי בליטות מהעקיצות, אחד מהם חוצפן כזה עקץ אותי בעפעף העליון והעין שלי התנפחה נורא. בערב העפעף ממש התנפח זה הפחיד נורא. הסיוט הגדול ביותר היה אתמול. היום התחיל בלקחת את הילדים לגנים, חזרתי, הכנתי אוכל לערב, שוב לקחת את הילדים מהגנים הביתה ואז... המשכתי לבשל והלכתי להניק. אלי בנתיים בכל הזמן הזה עבד על איזו נישה שם הוא עושה מדפים מגבס, מתקדם לאט אבל יפה ואז... הוא נכנס אליי לחדר כשאני מניקה עם יד מלאה דם ועם נייר מלופף עליה ואומר: "חתכתי את האצבע", אני קפצתי לראות מה קרה לו ונהייתי לבנה, האצבע שלו ממש נחתכה לו, כמעט הקאתי והתעלפתי. ישר התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה לשמור על הילדים, את ינון לקחנו איתנו ונסענו לבית החולים, ינון היה על המנשא עליי ואת אלי חיטו ותפרו. שיו, איזה יום, חזרנו בדיוק לכניסת השבת. אז זהו, זה היה סוף השבוע שלנו בנתיים. היום נוסעים לאחות שלי, הבת הקטנה והמקסימה שלה כבר הגיעה לגיל שנה ואנחנו הולכים לחגוג לה, רק שיעבור בשלום. בריאות לכולם. אוהבת שרית
