FriendsOrNot
New member
אין לי רעיון לכותרת...
ומה שאני רוצה לפרט עליו עכשיו הוא בעיה אחת גדולה שנטפלת לכמעט כל יום שעובר בחיי... אני עכשיו שנה אחרונה לפני תיכון (ט') והרבה דברים מקשים עליי ורק מדכאים אותי עוד יותר. פעם לפחות הייתי חברתי ונהניתי תמיד בחברה, היום קצת פחות (האמת, קצת הרבה). אין לי הרבה חברים ואולי גם בצדק, תמיד ניסיתי ליצור קשר עם אנשים אבל האטימות והילדותיות שלהם תמיד הכשילה אותי... היום אני מסתכל מהצד על כולם, אני צופה בהתנהגות של הילדים בשכבה שלי בחטיבה בחוסר אונים וכל מה שעובר לי בראש הוא להיות כבר בבית. אולי משהו בי לא בסדר אבל אני רואה מול עיני את כל החסרונות של הילדים מסביבי: הילדותיות, הציניות, חוסר הרגישות, רוע הלב. בכל שיעור בכיתה יש הרבה רעש, כל תלמיד בכיתה (הבנים בעיקר) מנסה להצחיק ולהיות בדרן על חשבון המורה, ומי שנפגע בסוף זה אני שקשה לי להתרכז, וחבל על העתיד שמצפה לי. נמאס לי מזה, פניתי למנהלת במכתב אבל מה שהיא עשתה לא עזר מספיק והכל חזר. בהפסקות אני צופה בכל הילדים ואני נגעל פעם אחר פעם מההתנהגות שלהם. בטח רק אני רואה את זה, כי אנשים שהם טובי לב, בוגרים וכאלה שכיף לדבר איתם - הם כמעט ולא קיימים. הם בדרך כלל מלאים ומוקפים בהרבה חברים והייתי רוצה להיות בחברתם. הדבר הכי כואב לי הוא ההצגות, הצביעות ותופעת העדר של כל בני הגיל שלי. אני רואה את כל זה בחוסר אונים... וסליחה באמת שאני חופר לכם עם זה... יש לי חברים (בנוסף לחבריי הילדות שלי, בני גילי) שהם יותר גדולים ממני בשנה, שנתיים ואפילו שלוש. הם חברים יותר נחמדים ויותר נעים לדבר איתם. הם אף פעם לא פגעו בי ובדר"כ הם תמכו בי כשהיה צריך. תמיד היה מעניין לדבר איתם ואני נשמעתי להם כמו בן גילם. הבעיה העיקרית היא שהחברים האלה רחוקים מאוד, הם גרים בערים אחרות ובדר"כ אני מדבר איתם במסנג'ר ומדי פעם בטלפון... ומה שעוזר לי לברוח מהמציאות הזאת זה התחביב העיקרי שלי שליווה אותי מאז שנולדתי, בנוסף למוזיקה שאני אוהב, הגלישה האינסופית באינטרנט ועוד. כל הדברים האלה מאוד מדכאים אותי. אני בשנה האחרונה מאוד הסתגרתי בתוך עצמי והייתי שקט לרוב. לא פגעתי באף אחד אבל כל בני הנוער האלה מנסים לפגוע בי, אולי כדי להיראות "מגניבים" אצל חברים שלהם. יש כאלה שיגידו שאני חנון, נכון, אבל לא אכפת לי. למדתי לשים ז*ן (סליחה על הביטוי) על כל מה שיגידו עליי. נכשלתי חברתית. אף בנאדם לא הגיע, לא טרח לשאול למה אני מדוכא כל יום... כל יום אני משתדל לקום שמח עם מצב רוח טוב, אבל מה זה משנה? בסוף הורסים לי אותו ומעציבים אותי, זאת רק שאלה של זמן...
עוד פעם, סליחה על החפירה. המסקנה שהסקתי מכל הסיפור היא שהחבר הכי טוב שלי, הוא אני עצמי... (ולא, אני לא סכיזופרן)
ומה שאני רוצה לפרט עליו עכשיו הוא בעיה אחת גדולה שנטפלת לכמעט כל יום שעובר בחיי... אני עכשיו שנה אחרונה לפני תיכון (ט') והרבה דברים מקשים עליי ורק מדכאים אותי עוד יותר. פעם לפחות הייתי חברתי ונהניתי תמיד בחברה, היום קצת פחות (האמת, קצת הרבה). אין לי הרבה חברים ואולי גם בצדק, תמיד ניסיתי ליצור קשר עם אנשים אבל האטימות והילדותיות שלהם תמיד הכשילה אותי... היום אני מסתכל מהצד על כולם, אני צופה בהתנהגות של הילדים בשכבה שלי בחטיבה בחוסר אונים וכל מה שעובר לי בראש הוא להיות כבר בבית. אולי משהו בי לא בסדר אבל אני רואה מול עיני את כל החסרונות של הילדים מסביבי: הילדותיות, הציניות, חוסר הרגישות, רוע הלב. בכל שיעור בכיתה יש הרבה רעש, כל תלמיד בכיתה (הבנים בעיקר) מנסה להצחיק ולהיות בדרן על חשבון המורה, ומי שנפגע בסוף זה אני שקשה לי להתרכז, וחבל על העתיד שמצפה לי. נמאס לי מזה, פניתי למנהלת במכתב אבל מה שהיא עשתה לא עזר מספיק והכל חזר. בהפסקות אני צופה בכל הילדים ואני נגעל פעם אחר פעם מההתנהגות שלהם. בטח רק אני רואה את זה, כי אנשים שהם טובי לב, בוגרים וכאלה שכיף לדבר איתם - הם כמעט ולא קיימים. הם בדרך כלל מלאים ומוקפים בהרבה חברים והייתי רוצה להיות בחברתם. הדבר הכי כואב לי הוא ההצגות, הצביעות ותופעת העדר של כל בני הגיל שלי. אני רואה את כל זה בחוסר אונים... וסליחה באמת שאני חופר לכם עם זה... יש לי חברים (בנוסף לחבריי הילדות שלי, בני גילי) שהם יותר גדולים ממני בשנה, שנתיים ואפילו שלוש. הם חברים יותר נחמדים ויותר נעים לדבר איתם. הם אף פעם לא פגעו בי ובדר"כ הם תמכו בי כשהיה צריך. תמיד היה מעניין לדבר איתם ואני נשמעתי להם כמו בן גילם. הבעיה העיקרית היא שהחברים האלה רחוקים מאוד, הם גרים בערים אחרות ובדר"כ אני מדבר איתם במסנג'ר ומדי פעם בטלפון... ומה שעוזר לי לברוח מהמציאות הזאת זה התחביב העיקרי שלי שליווה אותי מאז שנולדתי, בנוסף למוזיקה שאני אוהב, הגלישה האינסופית באינטרנט ועוד. כל הדברים האלה מאוד מדכאים אותי. אני בשנה האחרונה מאוד הסתגרתי בתוך עצמי והייתי שקט לרוב. לא פגעתי באף אחד אבל כל בני הנוער האלה מנסים לפגוע בי, אולי כדי להיראות "מגניבים" אצל חברים שלהם. יש כאלה שיגידו שאני חנון, נכון, אבל לא אכפת לי. למדתי לשים ז*ן (סליחה על הביטוי) על כל מה שיגידו עליי. נכשלתי חברתית. אף בנאדם לא הגיע, לא טרח לשאול למה אני מדוכא כל יום... כל יום אני משתדל לקום שמח עם מצב רוח טוב, אבל מה זה משנה? בסוף הורסים לי אותו ומעציבים אותי, זאת רק שאלה של זמן...
