אין למי לפנות.

[טולית המסטולית]

אין למי לפנות.

אני מפחדת. כל כך מפחדת. החושך סוגר עליי, וכל המחסומים נפרצים. האדישות וההדחקה נהדפים בידי החרדה. היא תנצח בסוף, אתם תראו. אחרי כל העבודה, אחרי כל ההשקעה, אני אחזור להיות מקרה של פוביה חברתית. החרדה האופפת את משפחתי לעולם לא תגמר. אין אמא. אבא נקרע ביני לבין אחותי. אחותי מאושפזת, היא חולה, יש לה הפרעת אישיות למסכנה. אני מפחדת, הלכתי למקום אשפוזה היום. וזה היה מחזה נורא. חלק מהתסמינים של המחלה, אלו ה"סרטים" שהיא מאכילה את עצמה בכל דקה ביממה... לא רוצה להגיע לשם. לא רוצה להמשיך לחיות. לא רוצה לחשוב על העתיד. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מסוגלת לכתוב...

 

[בוזיקית]

../images/Emo140.gif

 

[טולית המסטולית]

תודה ../images/Emo24.gif

 

[נוצה Sגולה]

טולית../images/Emo140.gif

הנה את כותבת למרות הקושי, מצאת מקום שיבין אותך, גם אנחנו סובלים מהחרדה, לעיתים נראה שהחושך שולט בכל, ולעיתים אור קטן מבצבץ לו.. כשאת כותבת " אחרי כל העבודה" לאיזו עבודה את מתכוונת?? אל תחשבי על העתיד כרגע, יש לך מלא הווה לארגן לך... אנחנו פה איתך

 

[טולית המסטולית]

תודה ../images/Emo13.gif

עבודה?. עשיתי דיאטה והורדתי 17 קילו, וזה השפיע עליי מכל הבחינות. נפתחתי לאט לאט, והיום אפילו אני ממלצרת, עובדת, מדריכה בקייטנה. פעם לא הייתי מסוגלת ללכת לחנות ולקנות בקבוק קולה. או בכלל לפנות לאנשים... זה לא נעלם לגמרי. אבל זה דועך.

 

[נוצה Sגולה]

טולטול../images/Emo168.gifטולטול../images/Emo79.gif ../images/Emo79.gif

חזקי את המשפט " לא נעלם לגמרי" !!!! אשמח אם תוכלי לכתוב, על הרגעים בין " פעם לא הייתי מסוגלת ללכת לחנות..." לבין " זה השפיע עלי הכל הבחינות.." כיתבי איך הצלחת להתחזק?? מאיפה שאבת כוח?? מה הביא אותך לעשות את השינוי?? וזיכרי, גם השמש שוקעת.. ולו רק בכדי לזרוח מחדש כל בוקר

 

[טולית המסטולית]

ילדונת..

בחופש בין הכיתה ח' ל-ט' כל מה שעשיתי זה היה להשאר בבית מול המחשב. מינימום שמונה שעות אינטרנט, השאר טלוויזיה ובין לבין וגם בעת הגלישה- אכלתי המון. חברה שלי הוציאה אותי פעם אחת לסרט, ובזה נגמר העניין.. כשבאו אנשים לבית, לא העזתי להגיד להם שלום, והסתגרתי בחדרי. וכשכן יצאתי, פחדתי לגשת לאנשים ולהסתכל להם בעיינים, וכשאבא ביקש שאני אקנה משהו בחנות ישר הייתי נלחצת ואומרת לא. אני זוכרת נסיעה עם אח שלי, שאמר לי שהוא יצטרך להסתובב עם האוטו ובנתיים אני ארד לקנות פרחים. כל הנסיעה חשבתי על הקנייה ואמרתי לעצמי: "זה לא נורא. זה בסדר, את מסוגלת" וכל הדרך חשבתי על המצב. ובאמת, כשהגעתי הצלחתי יחסית בסדר חוץ מהעובדה שהסמקתי כמו עגבנייה. היה לי חם התחלתי קצת להזיע, ואחרי הקנייה שוב לא הייתי מסוגלת לצאת החוצה. אני עושה עכשיו עבודה על האם דימוי עצמי ומין משפיע על חרדה חברתית, במסגרת עבודת גמר- חמש יחידות בפסיכולוגיה. הגעתי לשלב שכבר מצאתי כי דימוי עצמי נמוך משפיע. לחרדה החברתית ישנן ארבע דרגות, כאשר כל דרגה מתקשרת לאיך הפרט מחשיב את מה שהאנשים הסובבים אותי חושבים עליו. אדם הלוקה בחרדה חברתית, ימצא ברמה ארבע, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר- התפיסה של האנשים אותו תטריד אותו. ואני, שהייתי חסרת ביטחון, כי הייתי שמנה, בבית עם דוגמנית, שכל התשומת לב הופנתה אלייה, הרגשתי לא חשובה. לא הייתה אמא שתאזן את כל זה. כיתה י' תפסתי את עצמי בידיים ועשיתי דיאטה. כבר כשהורדתי שמונה קילו ראיתי תוצאות, כבר יצאתי לת"א הכרתי אנשים ודברתי איתם. נסעתי לבד ברכבת...עכשיו הורדתי 17. ת'אמת שאני ממשיכה להוריד. כבר נכנסתי להפרעות אכילה, וזה כבר משהו משפחתי. אנשים אוהבים את המראה שלי, מתחילים איתי. אז הדימוי עלה- אבל הביטחון עדיין על הקרשים. כשאני בחוץ ואנשים מסתכלים אני מרגישה הכי יפה בעולם. וכשאני מגיעה הביתה. מסתכלת במראה, מורידה בגדים. כואב לי לראות את עצמי. שמעתי את אחותי צועקת על האח במחלקה: "אתם מזניחים אותי!!! לא התקלחתי כבר כמה ימים....אתם לא מבינים שאני לא מסוגלת להסתכל על הגוף שלי?!". וככה אני מרגישה. אבל מתקלחת. אחותי היא הדוגמה המוקצנת שלי. ובגלל זה אני מפחדת שבלי טיפול אני גם אחטוף את הפוסט טראומה הזאת, ואחלוק איתה חדר במחלקה...

 

[צוף כחול]

טולי../images/Emo39.gif

את כותבת ואני מרגישה צורך עז לחבק אותך <אגב כתבת לי ילדונת..?! יש סיבה מיוחדת??> שולחת חיבוק אימהי אליך

בתוך כל המילים והשורות שכתבת התרשמתי שאת בחורה מלאת עומק, רגישות וכוח.. המון כוח וכל זה עשית לבד!!!!! הדמות שבגיל צעיר היית מחקה, כמו שרוב האנשים מחקים היא אחות עם הפרעות ובעיות, אז נשאבת קצת לשם, אבל- את לא היא!!! את להבדיל ממנה מודעת, מבינה את המצב ואת ההבדלים בינכן, נכון שאת לבד והקושי נוראי, אבל את לא שם איתה, יש לך נפילות, יש לך את הבעיות שלך, החרדות שלך, ההתמודדות עם החיים עם עצמך כמו כל מתבגרת ויותר, ובנוסף בחרת לך תחום לימודי שמכניס אותך לנתיביי שאלות עצמיות, ללא ספק קשה!!! אבל.. אם לא היה קשה, לא היית בוחרת מסלול כזה, את לא בנוייה לרדידות, ישעמם אותך מהר, לכן, זיכרי- יש בך המון הבנה, רגישות וכוח, הגני על עצמך, היי לך כמו שהיית רוצה שיהיו לך.. עיזרי לעצמך גם לקבל עזרה.. את לא תגיעי למקום שלא תבחרי להיות בו, תלמדי מאחותך לאן אפשר להגיע.. שימרי עליך

.. אשמח אם תמשיכי לכתוב לנו

 

[נוצה Sגולה]

אהממ..

טעות בניק... צוף רשמה בשם נוצה )))

 

[גילה זילברמן]

קשה....../images/Emo7.gif

את בלי אמא ויש לך תחושה שאין למי לפנות... אחותך מאושפזת ומקבלת תשומת לב מאבא שנקרע בין שתיכן... האם אין למי לפנות? מה עם יועצת בי"ס או עו"ס? מה עם חברות או קרובי משפחה אחרים? אם קשה לך ללכת לבקר את אחותך במקום האשפוז שלה, האם תוכלי לוותר על ללכת לשם? זה באמת מאד קשה ללכת לבקר מישהו אהוב שמאושפז בבי"ח. אני כל כך מקווה שתמצאי מי שיטפל גם בך. לא צריך להגיע לאשפוז כדי לזכות בטפול.... אנו כאן בכל מקרה. התעודדי

אין שום סיבה שתגיעי למקום שאחותך נמצאת בו. שום סיבה שבעולם. וכמו שכבר כתבו לך פה- עזבי את העתיד. התרכזי ברגע הבא ובזה שאחריו. זה די והותר. זה המון. שבת שלום!

 

[טולית המסטולית]

גילוש...

הלוואי והייתי כזאת אופטימית כמוך. החיים שלי הם מצב מסובך שלא ניתנים להבנה במיוחד לא תוך הודעה אחת.. אני לא יכולה. לא ראיתי את אחותי לפחות חודש מאז שניסתה להתאבד והכניסה את עצמה שוב למחלקה. הייתי חייבת. וזה עשה לי רע. כי אני אחות רעה, אני אמורה לטפל בה. לא להבהל ולבכות כל הזמן. אני כן בטיפול. פעם בשבוע פסיכולוג. זה לא מספיק...

 

[בוזיקית]

מה את רוצה מעצמך??? 8 -*

את בסך הכל ילדה! מה פתאום את אמורה לטפל באחותך? יש רופאים שיעשו את זה! ויש לך אבא! ואם זה לא מספיק יש עובדים סוציאלים! ותיראי כמה הצלחת במו ידייך - את פשוט מקור לגאווה ולהשראה! סיפורך מצמרר אותי ואני יכולה לראות בו כל כך הרבה טוב בין הטיפות של המיץ של הזבל... האם גם את יכולה??? את לא יכולה לשנות את העולם, את יכולה רק לטפל בעצמך ואת זה נראה לי שאת עושה באופן מעורר קנאה! אין לי מילים לתאר את העוצמה בדברים שכתבת פה, אני רוצה שגם את תיראי את זה בעצמך...

 

[גילה זילברמן]

../images/Emo85.gif

את לא יכולה לשנות את העולם. את יכולה רק לטפל בעצמך" חוזרת על כל מילה. מסכימה עם כל מילה. וגם זה נראה לי אתגר לא קטן בכלל.

 

[טולית המסטולית]

יכול להיות..

יש בכל כך הרבה דברים לטפל... אני לא הכי חשובה.

 

[טולית המסטולית]

אם הייתה לך אחות..

אם הייתה לך אחות,אפילו שהיא התעללה בך בילדותך, השפילה אותו כנגד לכל ילדי המושב, התנשאה, הורידה את הביטחון שלך לקרשים, והיא הייתה מתאשפזת, מנסה פעמיים להתאבד. איך את היית מגיבה? אני מבולבלת. אני צברתי המון כעסים נגדה, אבל אלוהים! היא נמצאת במחלקה סגורה, עם הפרעת אישיות, הפרעות אכילה. ואני ממשיכה לחיות את החיים שלי, בלי לתת לה יד? בלי להרים אלייה טלפון?. נכון. הדחקה זה אכן סימן להתמודדות עם מצבי לחץ. אבל החסרונות של זה כל כך גדולים. אני לא רוצה להיות כמו אבא שלי, שמדחיק את העובדה שיש לי הפרעות אכילה, ושגם אני צריכה עזרה. זה כואב. ובגלל זה כשהגעתי אלייה אחרי חודש, כאב לי הלב נורא. ובכיתי וליטפתי אותה מרוב אהבה... אני לא רואה פה טיפת טוב. אני לא מבינה איך אני יכולה לבנות את חיי...וכשכל יום שאני מבלה, צוחקת, עובדת, אני חושבת על אחותי. ובלילה יש לי אי שקט ואני לא נרדמת, כי אני יודעת באיזה חדר קר ומנוכר אחותי ישנה עכשיו.