אין סיכוי שאני אעשה את זה
שאלתי אתכם לפני כמה ימים מה לעשות עם ההוא מהכיתה שלי- שאני חוששת אבל ממש רוצה להתחיל איתו. אז היום פגשתי מישהו- אחד מני אותם קשרים רבים שלא התממשו בסוף. רק שאיתו זה היה כל כך קרוב! אי עדיין לא מבינה למה הוא פשוט ניתק את הקשר. והיה כל כך נורא לראות אותו. כבר הרבה זמן שלא חוויתי עם תחושה כזו בגלל מישהו. כאילו משהו נורא זוחל ממעמקי הבטן שלי ומתיישב לי על הלב, ואני כל הזמן מתאפקת שלא לבכות... אני לא יודעת למה הוא גרם לי להרגיש ככה. כבר היו לי רגשות חזקים מאלו שהיו לי כלפיו. אולי בגלל העובדה שזה היה כל כך קרוב איתו. אולי כי נורא לחשוב שגם הוא אולי חושב על הסיטואציה, אבל מהצד השני- של מי שדוחה ולא מי שנדחה. הדבר היחיד שאני בטוחה בו הוא שאני לא מסוגלת להרגיש ככה עוד פעם. לא יכולה. לא רוצה. אני מעדיפה תחושת החמצה, מעדיפה לחשוב ש"אולי היה יכול לצאת מזה משהו", ולעולם לא לדעת, מאשר להסתובב עם התחושה הנוראה הזו כל הזמן. אני כועסת שהוא גרם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. כועסת עליו וכועסת על עצמי. אבל אין לי כוח יותר.
שאלתי אתכם לפני כמה ימים מה לעשות עם ההוא מהכיתה שלי- שאני חוששת אבל ממש רוצה להתחיל איתו. אז היום פגשתי מישהו- אחד מני אותם קשרים רבים שלא התממשו בסוף. רק שאיתו זה היה כל כך קרוב! אי עדיין לא מבינה למה הוא פשוט ניתק את הקשר. והיה כל כך נורא לראות אותו. כבר הרבה זמן שלא חוויתי עם תחושה כזו בגלל מישהו. כאילו משהו נורא זוחל ממעמקי הבטן שלי ומתיישב לי על הלב, ואני כל הזמן מתאפקת שלא לבכות... אני לא יודעת למה הוא גרם לי להרגיש ככה. כבר היו לי רגשות חזקים מאלו שהיו לי כלפיו. אולי בגלל העובדה שזה היה כל כך קרוב איתו. אולי כי נורא לחשוב שגם הוא אולי חושב על הסיטואציה, אבל מהצד השני- של מי שדוחה ולא מי שנדחה. הדבר היחיד שאני בטוחה בו הוא שאני לא מסוגלת להרגיש ככה עוד פעם. לא יכולה. לא רוצה. אני מעדיפה תחושת החמצה, מעדיפה לחשוב ש"אולי היה יכול לצאת מזה משהו", ולעולם לא לדעת, מאשר להסתובב עם התחושה הנוראה הזו כל הזמן. אני כועסת שהוא גרם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. כועסת עליו וכועסת על עצמי. אבל אין לי כוח יותר.