רשימת ביקורת על אוסף שירי ע. הלל, "שמש במרום זורחת", באיוריה של עינת צרפתי
מה עושים העצים?
צומחים.
ומה הבתים עושים?
עומדים.
והעננים מה עושים?
נוסעים, נוסעים!
והקוצים?
שריפות!
בשיר הידוע “אני שואל” מנסה הילד להבין את העולם שסביבו, הטבע והדומם גם יחד – מה תפקידו של כל אחד ומה מטרתו בעולם. זהו דיאלוג של שאלות ותשובות אבל יותר מכך זוהי מעין רשימת מכולת או טבלה מארגנת. הניסיון למשמע את כל הסובב בטבלת מטרות ברורה הופך נונסנסי ומבודח עם התשובות הקצרות ומשחקי המלים (“מה עושה הים? ים ים! והשמש? יום.”). המענה המפתיע רומז שיש אין-ספור תשובות אפשריות וכולן קבילות. מה עושים הכוכבים? השיר עונה: נופלים. אבל אנחנו יכולים להמציא תשובות משלנו (זורחים מנצנצים, רחוקים, מפורסמים).
עטיפת הספר (יח”צ)
במהדורה החדשה לשיריו של ע. הלל, “שמש במרום זורחת”, איירה עינת צרפתי ילד חינני, שחום ושמנמן המבצע סדרת תרגילים בהתאם לשיר “אני שואל”. זהו איור נהדר שהוא בין שיעור התעמלות עם הוראות בלתי שגרתיות ובין מקרא וויזואלי לשיר. אך זהו מקרא עם טוויסט מסוים. הילד משחק את כל התפקידים. כמו שקורה לא פעם בהצגות מאולתרות של ילדים הילד הוא גם העץ וגם הבית וקרוב לוודאי גם הכרוז המכריז על הקטע הבא. הוא העץ הצומח והקוץ הנשרף והרכבת שעושה מהומה (והמוצלח מכולם ההר שעושה מאומה). ילד פעלתן, בעל כושר אמצאה שממהר להחליף תלבושות ולהתענג על הבמה שניתנה לו.
דמות הילד הסקרן שאינו מתבייש לשאול ולשוב ולחקור בנעשה סביבו, שב ועולה בשיריו של ע. הלל. הוא מדברר את הבולבול ואת העטלף ומתעקש ומתעקש עם הדוכיפת:
“מה שלומך, מה שלומך דוכיפת?
לא אכפת, לא אכפת – אמרה הדוכיפת.
ומה השעה, אולי את יודעת?
לא אכפת – אמרה הדוכיפת.
ולאן פניך, ומנין באת?
לא אכפת, לא אכפת – אמרה הדוכיפת.
הספר “שמש במרום זורחת” הוא השישי בסדרת ספרי השירה לילדים שרואים אור בהוצאת דביר. קדמו לו, בין היתר, אוסף שירי ביאליק באיוריה של בתיה קולטון ואוסף שירי אנדה עמיר באיוריה של אורה איתן. זוהי סדרה מצוינת שבה מבחר המשוררים המוצלחים לילדים מאוירים על ידי מיטב המאיירים, ומוגשים מחדש לילדים ולהוריהם.
האיורים של צרפתי מפורטים ומלאי נקודות וקוקווים טקסטורליים. לא פעם הם נדמים קטנים מדי או מרוחקים מההתרחשות הגלויה והברורה של השיר. כך לדוגמא ב”כשהדוד שמחה שר”, אותו טקסט מפורסם שמציג את דיירי רחוב שמגר במין תכל’סיות צברית שכזו. לצד הרשימה הבוטחת של כל הדיירים ומקצועותיהם האיור של צרפתי נדמה מיניאטורי, וקווי המתאר מתנגשים זה בזה.
לעתים הפרטים הקטנים מוצלחים דווקא ומאפשרים משימות גילוי משמחות, כמו בשיר “אמבטיה” שבאיור המלווה אותו ניתן למצוא, מתחבאות בין בועות הקצף, בובת טרול, כמו אלו שהיו פופולריות בשנות התשעים ובובת צ’יבורשקה – דמות מתרבות הילדים הרוסית.
הטרול והצ’יבורשקה מהדהדים זמנים ומגזרים בתרבות הישראלית אך לצדם מופיעים בספר לא מעט חפצים ופרטי לבוש שנראים כלקוחים מתרבות אירופאית נושנה – אבירים בשריונים, מגבעות, כובעי נוצה, מדי משמר המלכה (שלובשת הזברה) ומונוקול ושעון כיס (שעונדים החתולים מ”מעשה בחתולים”).
בספר הראשון בסדרה איירה בתיה קולטון את שירי ביאליק בסגנון נוסטלגי-וינטג’י והלבישה את דמויות הילדים בשרוולים תפוחים וגרביים לבנות משוכות מעלה. אך אצל ביאליק הבחירה תאמה את תקופתו (הוא נפטר ב-1934), בעוד אצל ע. הלל (נפטר ב-1990) האסתטיקה הזאת מצטיירת בשירים מסוימים כזרה לטקסט. כך לדוגמא בקומת האופה בבניין ברחוב שמגר (“כשהדוד שמחה שר”) יש ארובת לבנים אדומות ואת מדרכת הרחוב מעטרים עלי שלכת כתומים ואדומים. אולי בגלל שהתרגלנו לגופיית הסבא האיקונית של הדוד שמחה באיוריה של רות צרפתי משונה לראות את הדוד הנוכחי לבוש מקטורן עם זנב מפוצל, ובשיר אחר רוחץ באמבט חרסינה העומדת על ארבע רגליים. הישראליות הממזרית הבוטחת של הטקסט מצטיירת ברגעים אלה כגסת רוח לעומת האיור.
נוסף לעניין זה צבע עורן של הדמויות, שאילולא היוצא מן הכלל מהשיר הראשון אולי לא היו נדמות כה לבנות ומנומשות. צרפתי היא מאיירת מלאת הומור וככזו היא ממשיכה את דרכו של יוסי אבולעפיה שהרבה לצחוק ברוח טובה על הדמויות הלא-מושלמות שאייר ולהוסיף סיפורים צדדיים משעשעים. השירים של ע. הלל מזמינים את הקריצה הזאת והיא אכן קיימת באיורים רבים, כמו בדמויות הסבתא והסבא הספורטיביים בשיר “הכי קל”. יחד עם זאת נדמה שכמה קריצות טושטשו דווקא, אולי כחלק ממגמת הריכוך הכללית בספרים המוגשים לילדים.
איור: עינת צרפתי, מתוך השיר “הכי קל” מאת ע.הלל
בכתיבתו של ע. הלל על הטבע הוא אינו מסתיר את החלקים הנוגעים לשרשרת המזון. למשל שיר “הדוכיפת” שצוטט קודם מסתיים בשורות:
“וכמו שאמרה
פרחה בבת אחת.
ולמה?
כי חתול רעב מאוד הציץ בה מין הצד.”
איור: עינת צרפתי. מתוך השיר “הדוכיפת” מאת ע.הלל
ברור לנו איך נראה מבט של חתול רעב מאוד שמתבונן בציפור. אך באיור החתול אינו מתבונן במבט רעב בדוכיפת, אלא נצפה מגבו, יושב ליד ילדה בתוך קן ציפורים ענק.
בשיר “שתי אוזות” מאוירת סעודה עליזה של חמורים, ג’ירף, אווזות ושועלים. שלושת השועלים המאויירים נראים אוכלים ענבים או לוגמים מיץ בעוד מהטקסט נרמז שסעודת השועל היא דווקא האווזות הפותות עצמן:
“שתי אוזות
שאלו זו לזאת:
מה נשתה
ומה נאכל?
והשועל
כלום לא שאל
וכל היום שתה ואכל.”
זוהי פרשנות אפשרית כמובן, לא הכרחית. אבל נדמה לי שמשהו מאותה ממזריות ישירה שאפיינה את ע. הלל הולכת כך לאיבוד. האכזריות שלצד ההומור, כמו גם העצב שנמצא אפילו בתוך היום המאיר, הם-הם שמעמיקים את השירים ומרחיבים את הלב. הטיב להלחין זאת סשה ארגוב (והטיבה לבצע חווה אלברשטיין) כאשר בשיר המחויך “יוסי ילד שלי מוצלח” העמיד את תסכולה של האם אל מול ההקסמות הבלתי נשלטת של בנה בלחן מתוק-עצוב המשתנה ללא הרף. כמו מצבי רוח.
התוספת של שירי ע. הלל לסדרה היא מוצלחת ומשמחת ועינת צרפתי היא מאיירת מנוסה הראויה להצטרף למכובדים שקדמו לה. אך יחד עם זאת חסרה לי ההעזה החצופה של ע. הלל, וברגעים אחרים חסר תפקידו של הכינור מהעיבוד של “יוסי ילד שלי מוצלח”, המרמז שיש צללים ופינות אפלוליות גם מתחת לשמש הזורחת.
“שמש במרום זורחת” מאת ע. הלל, איורים: עינת צרפתי. עריכה: יעל גובר, הוצאת דביר, 2015
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים