אין רגע דל

[אסתרס]

אין רגע דל

היה כל-כך יפה ומענין בכנס האחיות בירושלים,פגשתי את חברותי והיתה חגיגה. ואז כשהתנעתי את הרכב לחזרה, היה צפצוף והופיע על הצג סימן שהמנוע מתחמם. המוסך הורה לי לחנות ולא להמשיך. צלצלתי למיכל שתפנה זמן לקבל את שלמה בשעה 1500 אולם לא נוצר קשר. צילצתי לגרר והם אמרו שלוקח לפחות שעתיים, בקצור, נכנסתי לפניקה ועליתי על מונית , חזרתי הביתה,לקבל את שלמה. בינתיים מיכל התקשרה, ונסעה לירושלים לחכות לגרר. כשצלצלתי בחזרה לחברת הגרר, ענתה לי בחורה אנושית ואמרה שאם היא היתה מקבלת את השיחה שלי מירושלים, היא היתה עושה הכל כדי לסייע לי לאור הבעיה. בקצור יש לי תחושה כבדה של חוסר אונים. ביי

 

[ענתי44]

העיקר שהכל בא על מקומו בשלום

אני כל כך מזדהה עם רגעי החרדה שלך כשנלחצת שלא יהיה מי שיחכה לשלמה. לפני כשנה, עברתי קולונוסקופיה ביום שישי בבוקר ואחותי נשארה עם אמא. בלילה כשאחותי כבר חזרה לצפון התחילו לי דימומים והייתי חייבת לנסוע למיון. כל החדר התמלא בדם שלי ועד שלא מצאתי מה יהיה ומי ישאר עם אמא לא נסעתי למיון. זה כל כך קשה והם תמיד תמיד בראש דאגותינו.

 

[ronnyw]

אסתר, ליבי איתך.

התלות הנוראה הזו בשעון היא בלתי אפשרית. זה קורה לנו עם ילדינו (שעת סגירת הגן, שעת סיום החוג ...) ועם חולינו. אני מחזקת את ידיך בכל הכח בנוגע להבאת עובד זר. זה הזמן !! (אני חייבת להתוודות: אני הרי זו שתמיד ממליצה על הסתיעות בעובד זר, כמי שחוותה את ה"בלי" ואת ה"עם", וראתה את ההבדלים. לא נעים לי "לנדנד", וגם קטונתי מלתת עצות לאחרים שאינני מכירה ממש. אז לא התעסקתי יותר בנושא זה. כשראיתי את התגובה שלך ביחס למפגש שלנו, בה כתבת שאינך יכולה בשש, כי זו השעה הכי עמוסה עם שלמה, חשבתי לעצמי: איך היא יכולה לחיות בכלא הזה שיצרה לעצמה? איך אישה פעילה, דעתנית, חברותית כמו אסתר יכולה לתת לעצמה להפוך לכל כך מוגבלת? היא חייבת סיוע !! אז הינה, המציאות חזקה מכל תכנון. אני מבטיחה לך שרמת הדאגה והמעורבות שלך בטיפול לא תפחת. זה רק יהיה יותר טוב, כי הזמן שלך איתו יהיה יותר "זמן איכות" ופחות טיפול סיעודי פרופר.) וסליחה אם נכנסתי לתחום-לא-לי.

 

[נילי41]

../images/Emo20.gif מסכימה עם דרורה

התלות בשעון והשעבוד למחלה גורמים לנו להסתגר בתוך הבית. אני תמיד אומרת שמהשעה שבעלי חוזר הביתה ממרכז היום אני בסגר. לא יוצאת ולא באה. רק אם צריך לקחת אותו לרופאים וכו' אנחנו יוצאים ביחד. את כל הסידורים אני משתדלת לעשות בבקרים כשהוא במרכז היום. מאז המחלה נגמרו לי החיים. איני יוצאת בכלל, מלבד לפגישות של קבוצות תמיכה, שגם זה קשור למחלה. בקיצור, האלצהיימר פוגע לא רק בחולה עצמו אלא גם בבני המשפחה. אסתר צודקת וגם אני חושבת שעדיף שבעלי ילך למרכז יום מאשר יהיה לו עובד זר. הטוב ביותר היה גם מרכז יום וגם להעסיק עובד זר, אבל זו הוצאה כבדה ואצלנו, האלצהיימר פגע גם במצב הכלכלי ואיני יכולה להרשות לעצמי את שני הדברים גם יחד. בעצם, נראה לי שגם כשהוא כבר לא ילך למרכז היום, לא אוכל להרשות לעצמי עובד זר, אצטרך אז לחשוב על אשפוז באמצעות קוד של משרד הבריאות, אבל אני לא רוצה בכלל לחשוב על זה עדיין. בכל פעם שהמחשבה הזו עולה לי בראש זה ממש מפחיד אותי. למרות שאנחנו בתהליך פרידה ארוך כבר זמן רב, איני יכולה לתאר לעצמי את הרגע בו אשאיר אותו באיזה מוסד לטיפול של אנשים זרים ואחזור לי לבד הביתה. זה פשוט לא נתפס ולא ייתכן!!!

 

[zs1957]

יישר כוח אסתר!

למרות הפניקה והחרדה תפסת יוזמה עלית על מונית כדי לקבל את שלמה. גם אני היית נוהגת כמוך. תפקדת למופת בשעת לחץ ואין זו הפעם הראשונה.מזל שיש לך את מיכל בתך, שמסייעת לך רבות. כייף שיש כאלה ילדים נפלאים זה הנחת שלנו ההורים מהילדים. את אשה חזקה , אמיצה וחכמה. יישר כוח!!! אל תתני לחוסר אונים להשתלט על נפשך. הכי חשוב שנהנת בכנס האחיות , נפגשת עם חברותייך וחגגתן. לילה טוב, זהבה שחם