MichelleLev
New member
אין שם.
כמה חבל... אשמח לתגובות בונות
האוטובוס מתחיל לנסוע. היא שמה את האוזניות, משעינה את הראש על המושב, ומתמכרת לצלילים המרגיעים שבוקעים לתוך אוזניה. מחשבותיה נודדות לכל מיני מקומות, אנשים, מצבים, זכרונות... העפעפיים כבדים יותר ויותר, והעיניים נעצמות מאליהן. האוטובוס פונה שמאלה בחדות, ומקפיץ את נוסעיו. מתעוררת בבת אחת מהקפיצה, ורואה שהאוטובוס כמעט הגיע לתחנה האחרונה לפני היציאה מהעיר. והיא מביטה בבניינים, באנשים ההולכים, בעצים ובמדשאות, ונסחפת בחלומות מן העבר. עוד רגע והם יגיעו לתחנה האחרונה, ואז יצאו מעבר לשערי העיר. והיא תוהה לעצמה, האם גם היום היא תראה אותו מחכה לאוטובוס שעושה את דרכו היישר לת"א? ככה הרי ראתה אותו בפעמים הראשונות, עוד לפני שהכירה אותו באמת... טפיחה קלה על כתפה מעירה אותה ממחשבותיה. "מה?" היא מפטירה לעבר הבחורה שיושבת משמאלה, הלא היא אחותה הגדולה. "תנמיכי את המוזיקה." זורקת לעברה בחזרה בקטנוניות. והיא מנמיכה, וחוזרת לחלומות שלה. היא רואה את התחנה מרחוק. והם מתקרבים. יותר. ויותר. ויותר. למה היא מצפה בכלל? להסתכל עליו? לבהות בו? שהוא יעלה לתחנה שלה ויתיישב בדיוק לידה? וחוץ מזה, הוא בכלל לא יהיה שם! הרי מה הסיכויים... דמות ארוכה ורזה יושבת על הספסל בתחנה. "זה הוא?" ליבה מאץ את דפיקותיו, והיא מתיישרת, מאמצת עיניה להיטיב ולראות. הוא יושב שם, מרפקיו שעונות על ברכיו, בוהה מטה. מכנסיו קרועים, חולצתו הלבנה צמודה על גופו הרזה גם ככה, והיא אומרת לעצמה שזאת הפעם הראשונה בחייה שראתה אותו בחולצה בהירה. הוא נראה עייף, אפילו מסומם - שקיות כהות מתחת לעיניו, שיערו אסוף ופרוע, בידו הימנית הוא מחזיר סיגריה ושואף ממנה כל כמה שניות. מבטו מופנה כלפי מטה, מבט עייף ומאוס. והיא מסתכלת עליו, מתפללת לאלוהים שירים את מבטו אליה. הוא מסתכל לצדדיו. ושוב לרצפה. מקרב את הסיגריה אל פיו, ושוב לרצפה, נושף החוצה את העשן שמתעבה סביבו ונותן לו מראה עצוב. ברור לה שלאוטובוס שלה הוא לא מתכוון לעלות. אבל לפחות שיראה אותה! שיתן לה סימן, שלום, להתראות, חיוך, משהו... היא מרימה את פרק ידה. אולי תדפוק על החלון? תעשה משהו לשם שינוי? מה רע בלומר שלום למכר? אבל הנהג אינו מחכה לה, וממשיך בנסיעה. ממשיך עוד לפני שהיא הספיקה להתחיל. והיא מסתכלת עליו חולף, שוב מביט לצדדיו ושואף מהסיגריה.. חולף מעיניה. "נו טוב..." היא חוזרת למוזיקה שלה, "אולי זה לא היה צריך לקרות בכל מקרה."
כמה חבל... אשמח לתגובות בונות
האוטובוס מתחיל לנסוע. היא שמה את האוזניות, משעינה את הראש על המושב, ומתמכרת לצלילים המרגיעים שבוקעים לתוך אוזניה. מחשבותיה נודדות לכל מיני מקומות, אנשים, מצבים, זכרונות... העפעפיים כבדים יותר ויותר, והעיניים נעצמות מאליהן. האוטובוס פונה שמאלה בחדות, ומקפיץ את נוסעיו. מתעוררת בבת אחת מהקפיצה, ורואה שהאוטובוס כמעט הגיע לתחנה האחרונה לפני היציאה מהעיר. והיא מביטה בבניינים, באנשים ההולכים, בעצים ובמדשאות, ונסחפת בחלומות מן העבר. עוד רגע והם יגיעו לתחנה האחרונה, ואז יצאו מעבר לשערי העיר. והיא תוהה לעצמה, האם גם היום היא תראה אותו מחכה לאוטובוס שעושה את דרכו היישר לת"א? ככה הרי ראתה אותו בפעמים הראשונות, עוד לפני שהכירה אותו באמת... טפיחה קלה על כתפה מעירה אותה ממחשבותיה. "מה?" היא מפטירה לעבר הבחורה שיושבת משמאלה, הלא היא אחותה הגדולה. "תנמיכי את המוזיקה." זורקת לעברה בחזרה בקטנוניות. והיא מנמיכה, וחוזרת לחלומות שלה. היא רואה את התחנה מרחוק. והם מתקרבים. יותר. ויותר. ויותר. למה היא מצפה בכלל? להסתכל עליו? לבהות בו? שהוא יעלה לתחנה שלה ויתיישב בדיוק לידה? וחוץ מזה, הוא בכלל לא יהיה שם! הרי מה הסיכויים... דמות ארוכה ורזה יושבת על הספסל בתחנה. "זה הוא?" ליבה מאץ את דפיקותיו, והיא מתיישרת, מאמצת עיניה להיטיב ולראות. הוא יושב שם, מרפקיו שעונות על ברכיו, בוהה מטה. מכנסיו קרועים, חולצתו הלבנה צמודה על גופו הרזה גם ככה, והיא אומרת לעצמה שזאת הפעם הראשונה בחייה שראתה אותו בחולצה בהירה. הוא נראה עייף, אפילו מסומם - שקיות כהות מתחת לעיניו, שיערו אסוף ופרוע, בידו הימנית הוא מחזיר סיגריה ושואף ממנה כל כמה שניות. מבטו מופנה כלפי מטה, מבט עייף ומאוס. והיא מסתכלת עליו, מתפללת לאלוהים שירים את מבטו אליה. הוא מסתכל לצדדיו. ושוב לרצפה. מקרב את הסיגריה אל פיו, ושוב לרצפה, נושף החוצה את העשן שמתעבה סביבו ונותן לו מראה עצוב. ברור לה שלאוטובוס שלה הוא לא מתכוון לעלות. אבל לפחות שיראה אותה! שיתן לה סימן, שלום, להתראות, חיוך, משהו... היא מרימה את פרק ידה. אולי תדפוק על החלון? תעשה משהו לשם שינוי? מה רע בלומר שלום למכר? אבל הנהג אינו מחכה לה, וממשיך בנסיעה. ממשיך עוד לפני שהיא הספיקה להתחיל. והיא מסתכלת עליו חולף, שוב מביט לצדדיו ושואף מהסיגריה.. חולף מעיניה. "נו טוב..." היא חוזרת למוזיקה שלה, "אולי זה לא היה צריך לקרות בכל מקרה."