birth and death
New member
אין שם...
זו ההזדמנות שלך לפרוץ. הנה אני, כנסי לי לראש. זה היה שדה זהוב ביום חם אחד מני רבים שלא נגמרים. מסביב לשדה היה קפוא תמיד. יום אחד שלא התחלף. גשם שלא מפסיק וקור שבקושי מרפה. המנוס היחיד היה השדה הזהוב. כל פעם שהקור אחז בה בחוזקה לרגע שלא נגמר השדה קרץ לה לברוח אליו. בתוך השדה היא הייתה מטיילת שעות. אוספת שיבולים זהובים כדי לאפות כיכר לחם שישביע את רעבה בבית הקר שעל גדות התהום, התהום שבו גדל השדה. לרוב היא הייתה מקבצת את השיבולים שקראו לה בקול הכי יפה או שמשכו אותה במילים מתוקות. לפעמים את אלו שנראו חזקים אבל תמיד את אלו שהיה קל לקטוף. שוב ושוב גוש הבצק תפח בדרכה הביתה. שוב ושוב הקור נהדף בידיי האש שאפתה את הלחם. ושוב ושוב, כאשר היא בצעה את הכיכר, הוא היה רקוב מבפנים. שוב ושוב היא השליכה את הכיכר אל מחוץ לחלון ביתה והלחם הסיק את הקור. דפיקה קלה על הדלת. זה הדוור. שוב נושא מכתבים אבל לא בשבילי. לראשונה חיוך על פניו. חיוך של שמחה. של אושר. לא כמו החיוך הזדוני והציני שפניו תמיד עותות. "אז... הנה אני... היכנסי לי לראש..." זו ההזדמנות שלך לפרוץ אמרתי לעצמי. הגשם המשיך לנצח אבל הוא היה לי למטרייה. התרגלתי לקבל מכתבים ריקים וצחוק שטני. הגשם נמשך לנצח אבל לא נרטבתי ממנו עוד. השדה קפא לבסוף, עם הזמן, קפא את עצמו. השיבולים אפו זה את זה למוות. השדה לא חדל להתקיים. הוא מספק חומר בערה לשמיים. מורידים גשם קפוא. אבל אני לא נרטבת. מאותו היום שנעניתי לדוור למרות חששותי אלו הם השיבולים שמקפיאים את עצמם...
זו ההזדמנות שלך לפרוץ. הנה אני, כנסי לי לראש. זה היה שדה זהוב ביום חם אחד מני רבים שלא נגמרים. מסביב לשדה היה קפוא תמיד. יום אחד שלא התחלף. גשם שלא מפסיק וקור שבקושי מרפה. המנוס היחיד היה השדה הזהוב. כל פעם שהקור אחז בה בחוזקה לרגע שלא נגמר השדה קרץ לה לברוח אליו. בתוך השדה היא הייתה מטיילת שעות. אוספת שיבולים זהובים כדי לאפות כיכר לחם שישביע את רעבה בבית הקר שעל גדות התהום, התהום שבו גדל השדה. לרוב היא הייתה מקבצת את השיבולים שקראו לה בקול הכי יפה או שמשכו אותה במילים מתוקות. לפעמים את אלו שנראו חזקים אבל תמיד את אלו שהיה קל לקטוף. שוב ושוב גוש הבצק תפח בדרכה הביתה. שוב ושוב הקור נהדף בידיי האש שאפתה את הלחם. ושוב ושוב, כאשר היא בצעה את הכיכר, הוא היה רקוב מבפנים. שוב ושוב היא השליכה את הכיכר אל מחוץ לחלון ביתה והלחם הסיק את הקור. דפיקה קלה על הדלת. זה הדוור. שוב נושא מכתבים אבל לא בשבילי. לראשונה חיוך על פניו. חיוך של שמחה. של אושר. לא כמו החיוך הזדוני והציני שפניו תמיד עותות. "אז... הנה אני... היכנסי לי לראש..." זו ההזדמנות שלך לפרוץ אמרתי לעצמי. הגשם המשיך לנצח אבל הוא היה לי למטרייה. התרגלתי לקבל מכתבים ריקים וצחוק שטני. הגשם נמשך לנצח אבל לא נרטבתי ממנו עוד. השדה קפא לבסוף, עם הזמן, קפא את עצמו. השיבולים אפו זה את זה למוות. השדה לא חדל להתקיים. הוא מספק חומר בערה לשמיים. מורידים גשם קפוא. אבל אני לא נרטבת. מאותו היום שנעניתי לדוור למרות חששותי אלו הם השיבולים שמקפיאים את עצמם...
אהבתי, למרות שאלו ספקולציות ניתן לפרש את ההודעה כמעט איך שרוצים. מקווה שלכך התכוון המשורר (שמוזמן להאיר) שבת שלום.