אין תכלית... ( קשה, סליחה )
אני שוב שם. במקום הבודד הזה, של רגע לפני שנגמר. כשתחושת היאוש משתלטת, ואין בשביל מה. לא יודעת למה שוברת את השתיקה עכשיו, כי דוקא טוב לי להתכנס בתוך עצמי, ולהעלם. אבל אולי זה מנגנון השרדות כזה.. שצועק לעזרה. ללא קול. בלי שאבקש ממנו. זו לא תחושה של נכנעת, כמו שהייתה אז, רק תחושה שהמאמץ לא מצדיק. תחושה, שבשביל לחיות את הרגע העכשווי בלבד.. כבר מיציתי. ואין לי עבר להתרפק עליו, ואין לי עתיד. וכל חלומותי התנפצו. ואין תכלית. הייתם לי משענת. תקופה ארוכה, שכאן היה לי בית. והייתי איתכם גם כשלא הראתי את עצמי. אני כבר לא מוצאת את עצמי, בשום מקום. אפילו לא בתוכי. בוחרת ללכת. לא, לא בוחרת, הולכת. פשוט. כי אין כבר כוח לבחור. לא יודעת לאן זה מוביל אותי.... לא יודעת מה אעשה שם... עייפה עכשיו. זה הכל. עייפה.
אני שוב שם. במקום הבודד הזה, של רגע לפני שנגמר. כשתחושת היאוש משתלטת, ואין בשביל מה. לא יודעת למה שוברת את השתיקה עכשיו, כי דוקא טוב לי להתכנס בתוך עצמי, ולהעלם. אבל אולי זה מנגנון השרדות כזה.. שצועק לעזרה. ללא קול. בלי שאבקש ממנו. זו לא תחושה של נכנעת, כמו שהייתה אז, רק תחושה שהמאמץ לא מצדיק. תחושה, שבשביל לחיות את הרגע העכשווי בלבד.. כבר מיציתי. ואין לי עבר להתרפק עליו, ואין לי עתיד. וכל חלומותי התנפצו. ואין תכלית. הייתם לי משענת. תקופה ארוכה, שכאן היה לי בית. והייתי איתכם גם כשלא הראתי את עצמי. אני כבר לא מוצאת את עצמי, בשום מקום. אפילו לא בתוכי. בוחרת ללכת. לא, לא בוחרת, הולכת. פשוט. כי אין כבר כוח לבחור. לא יודעת לאן זה מוביל אותי.... לא יודעת מה אעשה שם... עייפה עכשיו. זה הכל. עייפה.
