אין. ../images/Emo10.gif
אני הולכת בחוץ, מרגישה את הרוח הנעימה, מביטה בהרים שמשתרעים מולי עד לקצה הנוף, הראות מצוינת והאוויר צלול.. אומרת לעצמי, תראי את היופי, איזה עולם משתרע מולך… יודעת שזה שם , יודעת שנוגע, יודעת שרואה ושומעת ומרגישה… אבל בפנים - הכל מת. לא מצליחה לאפשר לתחושות לחדור אל תאי הנשמה… הכל מת. חסום. ריק. רק הכאב שם שוכן לו כמלך. הכאב והייאוש. והתסכול והאימה. כאילו אני לא אני שם וכל רצונותיי לא תלויים בי. ואין לי זכות על נפשי. וגם אם אני רוצה מאד להרגיש את החיים בגופי, את הטוב והיפה והקיים…. אני לא מצליחה. אולי בגלל הדמעות התקועות בגרוני… אולי בגלל הכאב החוסם, אולי בגלל שמעולם לא הובטח לי לחיות, לחיות כמו בן אדם...
אני הולכת בחוץ, מרגישה את הרוח הנעימה, מביטה בהרים שמשתרעים מולי עד לקצה הנוף, הראות מצוינת והאוויר צלול.. אומרת לעצמי, תראי את היופי, איזה עולם משתרע מולך… יודעת שזה שם , יודעת שנוגע, יודעת שרואה ושומעת ומרגישה… אבל בפנים - הכל מת. לא מצליחה לאפשר לתחושות לחדור אל תאי הנשמה… הכל מת. חסום. ריק. רק הכאב שם שוכן לו כמלך. הכאב והייאוש. והתסכול והאימה. כאילו אני לא אני שם וכל רצונותיי לא תלויים בי. ואין לי זכות על נפשי. וגם אם אני רוצה מאד להרגיש את החיים בגופי, את הטוב והיפה והקיים…. אני לא מצליחה. אולי בגלל הדמעות התקועות בגרוני… אולי בגלל הכאב החוסם, אולי בגלל שמעולם לא הובטח לי לחיות, לחיות כמו בן אדם...
