אינטריגות בעל כורחי
היי, עיינתי בפורום המעניין שלכם ונהנתי לקרוא את התשובות השונות..והתחברתי לזויות הראיה של ברק אלקלעי. אשמח לשמוע את דעתכם בענין מסוים שאליו נקלעתי. אני עובדת במשרד מסוים כ-4 שנים בתפקיד מזכירה. אני בשנות העשרים, לא המוקדמות. יש לי יכולות אינטלקטואליות גבוהות, אך נושא הלימודים נדחה בגלל שהתמודדתי עם בעיות רגשיות שונות ונמלטתי מבית שהיה לי מאוד קשה לגדול בו. המשכורת הבינונית- נמוכה מאפשרת לי לשרוד אם כי תוך התמודדות כלכלית קשה ומתח אינטנסיבי. אני משערת שאני בתוך לופ. הרי אני לא יכולה לעזוב את העבודה במשרה מלאה מכיוון שזה מכסה אך ורק בצורה חלקיתאת הוצאותיי. תמיכת הוריי חלקית מאוד והקרבה אליהם מערערת אותי מאוד ועובדת לרעתי בהעלאת הבטחון העצמי. ועכשיו לענין המרכזי הנוגע לבעיה הקיימת במסגרת העבודה. שותפתי לחדר אינה מודעת במיוחד לעצמה, או לסביבתה. היא נוהגת לדבר בקול רם ואף בצווחות. טמפרמנטית. בחודשים האחרונים יש לה בעיות אישיות קשות והתוצאה הייתה ווכחנות אינסופית עם אנשים שונים בטלפון לאורך כל היום והכל תוך כדי הרמת הקול וצעקות. יש לציין שהיר הרגישה מאוד קרובה אליי ושיתפה אותי בכל. לא הצלחתי להתנתק מאוירת הלחץ והמתח ששרתה במשרד, במיוחד לאור הרקע האישי שלי. אך מה, חסרה לי מיומנות חברתית של אסרטיביות, ובמשך חודשים לא הצלחתי לפנות אליה ישירות ולהעיר לה גם לאור בעיותה האישיות. לא רציתי לפגוע בה ולנהוג בחוסר רגישות. פניתי לבוסית שיושבת באותו חדר (יש מחיצה מגבס) שוחחתי איתה והסברתי לה עד כמה המצב מפריע לי, ויוצר אצלי חוסר שקט וריכוז. ציינתי שהיא כל הזמן בפאניקה. הקדמתי את דבריי באי רצון שלי לפגוע בשותפתי לחדר ושאני מגלה אמפטיה למצבה. הבוסית אמרה שהיא תשוחח עם העובדת, ברגישות ובעקיפין. כעבור ימים ספורים פנתה אליי שותפתי לחדר בכעס רב, היא נעלבה מאוד. מבחינתה זו הייתה בגידה. כמו כן אמרה שאני חסרת רגישות ורגשות, שאני צריכה ללכת לטיפול, שהיא בכלל לא צועקת...שהייתי צריכה לסתום את הפה ולהתחשב במצב שעובר עליה. אני השבתישהיא לא מודעת לעצמה וההתמודדות בצעקות הינו דפוס התנהגות והיא השמיעה את דבריה ולא רצתה לשמוע ממני. כשפניתי לבוסית ואמרתי לה ששותפתי הגיבה קשה, היא אמרה ששותפתי נעלבה ממני מאוד ושאני אתן לזה זמן. בדיעבד הסתבר שהבוסית העבירה את המסר בצורה בוטה, מעליבה ופוגעת. דבריי הוצאו מהקשרם. יש לציין שהבסית אישה אנטיפתית למדיי, היא נוהגת להעלם לפעמים כשפונים אליה וכו'. ועכשיו, ישנה מתיחות במשרד. בבוקר בקושי עונים לי כשאני מגיעה למשרד ומברכת את הנמצאים לשלום. ושולחים לעברי פרצופים לא נעימים. אני מרגישה קצת מוחרמת וזה מזכיר לי תחושות קשות מהעבר, מהבית שבו גדלתי. אני בתקופה דיכאונית בחיי, ומצב זה לא מוסיף. מה דעתכם? יש דרך להסתכל על זה שעשויה להקל עליי? האם יש לעשות משהו לפתור את המצב, או להניח למצב כפי שהוא? תמיד הייתי יותר מידיי נחמדה ועכשיו אני חשה נרמסת. תודה, פליסיה
היי, עיינתי בפורום המעניין שלכם ונהנתי לקרוא את התשובות השונות..והתחברתי לזויות הראיה של ברק אלקלעי. אשמח לשמוע את דעתכם בענין מסוים שאליו נקלעתי. אני עובדת במשרד מסוים כ-4 שנים בתפקיד מזכירה. אני בשנות העשרים, לא המוקדמות. יש לי יכולות אינטלקטואליות גבוהות, אך נושא הלימודים נדחה בגלל שהתמודדתי עם בעיות רגשיות שונות ונמלטתי מבית שהיה לי מאוד קשה לגדול בו. המשכורת הבינונית- נמוכה מאפשרת לי לשרוד אם כי תוך התמודדות כלכלית קשה ומתח אינטנסיבי. אני משערת שאני בתוך לופ. הרי אני לא יכולה לעזוב את העבודה במשרה מלאה מכיוון שזה מכסה אך ורק בצורה חלקיתאת הוצאותיי. תמיכת הוריי חלקית מאוד והקרבה אליהם מערערת אותי מאוד ועובדת לרעתי בהעלאת הבטחון העצמי. ועכשיו לענין המרכזי הנוגע לבעיה הקיימת במסגרת העבודה. שותפתי לחדר אינה מודעת במיוחד לעצמה, או לסביבתה. היא נוהגת לדבר בקול רם ואף בצווחות. טמפרמנטית. בחודשים האחרונים יש לה בעיות אישיות קשות והתוצאה הייתה ווכחנות אינסופית עם אנשים שונים בטלפון לאורך כל היום והכל תוך כדי הרמת הקול וצעקות. יש לציין שהיר הרגישה מאוד קרובה אליי ושיתפה אותי בכל. לא הצלחתי להתנתק מאוירת הלחץ והמתח ששרתה במשרד, במיוחד לאור הרקע האישי שלי. אך מה, חסרה לי מיומנות חברתית של אסרטיביות, ובמשך חודשים לא הצלחתי לפנות אליה ישירות ולהעיר לה גם לאור בעיותה האישיות. לא רציתי לפגוע בה ולנהוג בחוסר רגישות. פניתי לבוסית שיושבת באותו חדר (יש מחיצה מגבס) שוחחתי איתה והסברתי לה עד כמה המצב מפריע לי, ויוצר אצלי חוסר שקט וריכוז. ציינתי שהיא כל הזמן בפאניקה. הקדמתי את דבריי באי רצון שלי לפגוע בשותפתי לחדר ושאני מגלה אמפטיה למצבה. הבוסית אמרה שהיא תשוחח עם העובדת, ברגישות ובעקיפין. כעבור ימים ספורים פנתה אליי שותפתי לחדר בכעס רב, היא נעלבה מאוד. מבחינתה זו הייתה בגידה. כמו כן אמרה שאני חסרת רגישות ורגשות, שאני צריכה ללכת לטיפול, שהיא בכלל לא צועקת...שהייתי צריכה לסתום את הפה ולהתחשב במצב שעובר עליה. אני השבתישהיא לא מודעת לעצמה וההתמודדות בצעקות הינו דפוס התנהגות והיא השמיעה את דבריה ולא רצתה לשמוע ממני. כשפניתי לבוסית ואמרתי לה ששותפתי הגיבה קשה, היא אמרה ששותפתי נעלבה ממני מאוד ושאני אתן לזה זמן. בדיעבד הסתבר שהבוסית העבירה את המסר בצורה בוטה, מעליבה ופוגעת. דבריי הוצאו מהקשרם. יש לציין שהבסית אישה אנטיפתית למדיי, היא נוהגת להעלם לפעמים כשפונים אליה וכו'. ועכשיו, ישנה מתיחות במשרד. בבוקר בקושי עונים לי כשאני מגיעה למשרד ומברכת את הנמצאים לשלום. ושולחים לעברי פרצופים לא נעימים. אני מרגישה קצת מוחרמת וזה מזכיר לי תחושות קשות מהעבר, מהבית שבו גדלתי. אני בתקופה דיכאונית בחיי, ומצב זה לא מוסיף. מה דעתכם? יש דרך להסתכל על זה שעשויה להקל עליי? האם יש לעשות משהו לפתור את המצב, או להניח למצב כפי שהוא? תמיד הייתי יותר מידיי נחמדה ועכשיו אני חשה נרמסת. תודה, פליסיה