1 2
1. בראשית פרק כז פסוק לג ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה: רש"י שם ויחרד - כתרגומו ותוה לשון תימה. ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו: מי אפוא - לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד: ואכל מכל - מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו: גם ברוך יהיה - שלא תאמר אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו: זהו פירוש למילה המקראית, על ידי הצמדת המילה האחרת המוכרת והדומה בהיגויה (איפה=איפוא). האם זה מעיד שהשתמשו בה כך בפועל ולא רק כאמצעי פרשני? לא בטוחה. 2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד א גופא, רב אמר: קיבל דוד לשון הרע, דכתיב +שמואל ב' ט+ ויאמר לו המלך איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (בלא) +מסורת הש"ס: [בלו]+ דבר, וכתיב: וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל (מלא) +מסורת הש"ס: [מלו]+ דבר, מכדי חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עילויה מאי טעמא קיבלה מיניה? זו דוגמה לציטוט של פסוק מהתנ"ך בשגיאת העתקה (במקור כתוב איפה). אבל ייתכן שבכתבי יד לא מצויה השגיאה הזאת. אין להביא ראיה מן הדפוסים של התלמוד. בקיצור, לא מצאתי מקור שיש בו הוכחה חותכת לשימוש כזה, אבל הוא בהחלט מסתבר בהתחשב בעובדה שבלשון חז"ל א ו-ה החליפו זו את זו יותר מפעמיים.
