איפה הריון ואיפה אני.
איפה הריון ואיפה אני.
כל הימים האלו, אחרי ההחזרה, מצליחה לשמור על אופטימיות. בהתחלה נזהרת, ובהמשך כבר מרגישה בטוחה יותר. בודקת את עצמי בוקר וערב - הציצים כואבים? כואבים. עדיין עייפה נורא? עייפה. אז הכל טוב. כבר מדמיינת את היום של הבטא ואיך אעביר את השעות עד התשובה, איך אהיה מודאגת אחר כך - הערכים יוכפלו או לא. ואז, הבוקר, יום א´, יום לפני הבדיקה, אשר יגורתי - כתמים על הפד. כן, כן, אני יודעת להגיד לעצמי שזה עוד לא אומר וכל זה, אבל איכשהו זה לא ממש משפר את מצב הרוח, לא סיבה לאופטימיות. לכן אני לא צריכה לספר, לא? כולכן מכירות את זה. עוד פעם. וכבר מתחילה לתכנן את הפעם הבאה, ושונאת את זה כל כך. מרגישה כאילו זאת עבודה שאני צריכה לעשות. ולא, אני לא חושבת שהפסקה תעזור. העבודה הזאת לא תהפוך נעימה גם אחרי הפסקה. היא לא היתה לי נעימה אף פעם. רק מפרכת. אבל זאת עבודה שאני לא יכולה לא לעשות אם אני רוצה עוד ילדים. ואני רוצה. מאחלת לאחרות שעושות בטא בימים הקרובים, ובהם מנהלת הפורום שלנו, הרבה יותר הצלחה.
איפה הריון ואיפה אני.
כל הימים האלו, אחרי ההחזרה, מצליחה לשמור על אופטימיות. בהתחלה נזהרת, ובהמשך כבר מרגישה בטוחה יותר. בודקת את עצמי בוקר וערב - הציצים כואבים? כואבים. עדיין עייפה נורא? עייפה. אז הכל טוב. כבר מדמיינת את היום של הבטא ואיך אעביר את השעות עד התשובה, איך אהיה מודאגת אחר כך - הערכים יוכפלו או לא. ואז, הבוקר, יום א´, יום לפני הבדיקה, אשר יגורתי - כתמים על הפד. כן, כן, אני יודעת להגיד לעצמי שזה עוד לא אומר וכל זה, אבל איכשהו זה לא ממש משפר את מצב הרוח, לא סיבה לאופטימיות. לכן אני לא צריכה לספר, לא? כולכן מכירות את זה. עוד פעם. וכבר מתחילה לתכנן את הפעם הבאה, ושונאת את זה כל כך. מרגישה כאילו זאת עבודה שאני צריכה לעשות. ולא, אני לא חושבת שהפסקה תעזור. העבודה הזאת לא תהפוך נעימה גם אחרי הפסקה. היא לא היתה לי נעימה אף פעם. רק מפרכת. אבל זאת עבודה שאני לא יכולה לא לעשות אם אני רוצה עוד ילדים. ואני רוצה. מאחלת לאחרות שעושות בטא בימים הקרובים, ובהם מנהלת הפורום שלנו, הרבה יותר הצלחה.
