איפה טעינו? מה דרוש תיקון
טעינו בכך שלא זיהינו בזמן את פערי ההון האדירים שנפערו בחברה הישראלית. ייבאנו מאות אלפי עובדים זרים ועודדנו עלייה בלתי מרוסנת. בעודף מרץ שינינו את פני החברה הישראלית לעד - ולאו-דווקא לחיוב. יש הרבה דברים לא רצויים שקרו כאן ושאינני מרגיש צורך להודות באחריותנו הקולקטיבית עליהם. אבל יש גם דברים שלא היו תוצאה של שגיאת קברניט או טעות אומללה בשיקול: טעויות בסיסיות בתפיסת עולמנו ואולי באי-תפיסתו. ועל כך, כבן הארץ הזו אני מרגיש צורך לומר ''טעינו'' ב''נו'' רבתי. החברה הישראלית-יהודית שנולדנו לתוכה היתה חברה עם פערים קטנים יחסית, ונעשה בה ניסיון כן למיזוג גלויות ולמחיקת דעות קדומות. אבל טעינו בכך שלא זיהינו בזמן את התהליך החברתי-כלכלי, שהתחיל אי-שם אחרי מלחמת ששת הימים. תוך כדי צמיחה ושגשוג (של חלקנו) ובכסות ההתלבטות בין מלחמה ושלום (של רובנו), נפערו פערים אדירים בחברה הישראלית (של כולנו). לא זיהינו את התהליכים האלו, והתייחסנו לדיבורים עליהם כאל ''ייסורי השמאל הלא-רלוונטי''. הסתייגנו מהסגפנות של הדור הקודם. חשבנו ש''הצמיחה'' תועיל לכולנו ושה''פרוספריטי'' יביא ל''נורמליות''. לא הבנו שאי-השוויון בהון פירושו שינוי משוואות הכוח בחברה הישראלית, ושתיקון הדברים יהיה כמעט בלתי-אפשרי בחברה דמוקרטית. לא השכלנו לזהות את המתח המובנה בכל מערכת שלטונית: הפיתוי של בעל הכוח לעגל פינות ולהשתמש בעוצמתו ל''תפארת המדינה והאינטרסים''. כל שררה, ממורה בגן ילדים ועד לראש ממשלה עטור קרבות, נתקלה בדילמות שבספקרום בין עמידה קשוחה בכללים לבין מעיכתם. וכשהכללים השומרים על השררה מתרופפים, דילמות הופכות לשחיתויות. ואנו כל-כך סלדנו מ''פרימיטיביות'' השלטון, שחשבנו שההפרטה תביא לא רק ליותר יעילות אלא גם למערכת יותר ''נקייה''. התבלבלנו! לא הבנו שבסך-הכל העברנו את מינוי הבן הלא-יוצלח למנכ''ל מבחינת ביטוי של תאוות כוח למסגרת מימוש זכות מקודשת. הסטנו את מינוי ידיד המפלגה ליועץ אישי מעניין פלילי לתוך תחום הלגיטימיות. לא הבנו שהעברת הבעלות מהציבורי לפרטי בסך הכל עושה מה שהיה ציבורי (ואסור) לפרטי (ומותר). וכדרך אגב, השלנו את החברה מנכסיה ונתנו עוצמה כלכלית ופוליטית בידי מעטים. אבל השאלות שהחברה הישראלית צריכה להתלבט בהן הינן קשות הרבה יותר. הציונות התחילה כשבעולם כמעט ולא היו יהודים אוכלי טריפה שלא ידעו תפילת שמונה עשרה מהי. מאז דהתה הזהות היהודית שלנו. היה מי שחשב שאמירת תהילים בקבר רחל ופטרול אלים בסמטאות עזה יהפכו אותנו לעם. הוא צדק: היינו לעם שטוף אמונות תפלות וקהות אנושית, עם קשר עמום לתרבותנו ההיסטורית. את השאלות מי אנחנו ומי רשאי לבוא בשערנו - הפקרנו. טעות אחת ברורה כמעט לכולנו: ייבאנו באופן חפוז מאות אלפי עובדים זרים, מה שהביא רווח גדול לנו, המצויים במעמד הבינוני והגבוה ונהנים משירותי עבודה זולים וכנועים. בתאוותנו שכחנו שהעובדים הזרים יהפכו במוקדם או מאוחר לאזרחים. חלק מהטעויות שעשינו שנויות במחלוקת: שאגנו ''עלייה'' וניהלנו מדיניות עידוד הגירה של כל מי שהוכיח איזשהו קשר גנטי לעם היהודי גם ללא זיקה דתית, תרבותית או נפשית. באותה עת גם היללנו את המשפחות ברוכות הילדים ודלות האמצעים. אבל הגענו למצב הטרגי שקבוצת האוכלוסיה שאמורה לפרנס את הילדים של האחרים אינה רוצה לעשות זאת. בעודף המרץ שלנו בתחומי העובדים הזרים, ההגירה והילודה, שינינו את פני החברה בישראל לעד - ולאו-דווקא לחיוב. רטוש
טעינו בכך שלא זיהינו בזמן את פערי ההון האדירים שנפערו בחברה הישראלית. ייבאנו מאות אלפי עובדים זרים ועודדנו עלייה בלתי מרוסנת. בעודף מרץ שינינו את פני החברה הישראלית לעד - ולאו-דווקא לחיוב. יש הרבה דברים לא רצויים שקרו כאן ושאינני מרגיש צורך להודות באחריותנו הקולקטיבית עליהם. אבל יש גם דברים שלא היו תוצאה של שגיאת קברניט או טעות אומללה בשיקול: טעויות בסיסיות בתפיסת עולמנו ואולי באי-תפיסתו. ועל כך, כבן הארץ הזו אני מרגיש צורך לומר ''טעינו'' ב''נו'' רבתי. החברה הישראלית-יהודית שנולדנו לתוכה היתה חברה עם פערים קטנים יחסית, ונעשה בה ניסיון כן למיזוג גלויות ולמחיקת דעות קדומות. אבל טעינו בכך שלא זיהינו בזמן את התהליך החברתי-כלכלי, שהתחיל אי-שם אחרי מלחמת ששת הימים. תוך כדי צמיחה ושגשוג (של חלקנו) ובכסות ההתלבטות בין מלחמה ושלום (של רובנו), נפערו פערים אדירים בחברה הישראלית (של כולנו). לא זיהינו את התהליכים האלו, והתייחסנו לדיבורים עליהם כאל ''ייסורי השמאל הלא-רלוונטי''. הסתייגנו מהסגפנות של הדור הקודם. חשבנו ש''הצמיחה'' תועיל לכולנו ושה''פרוספריטי'' יביא ל''נורמליות''. לא הבנו שאי-השוויון בהון פירושו שינוי משוואות הכוח בחברה הישראלית, ושתיקון הדברים יהיה כמעט בלתי-אפשרי בחברה דמוקרטית. לא השכלנו לזהות את המתח המובנה בכל מערכת שלטונית: הפיתוי של בעל הכוח לעגל פינות ולהשתמש בעוצמתו ל''תפארת המדינה והאינטרסים''. כל שררה, ממורה בגן ילדים ועד לראש ממשלה עטור קרבות, נתקלה בדילמות שבספקרום בין עמידה קשוחה בכללים לבין מעיכתם. וכשהכללים השומרים על השררה מתרופפים, דילמות הופכות לשחיתויות. ואנו כל-כך סלדנו מ''פרימיטיביות'' השלטון, שחשבנו שההפרטה תביא לא רק ליותר יעילות אלא גם למערכת יותר ''נקייה''. התבלבלנו! לא הבנו שבסך-הכל העברנו את מינוי הבן הלא-יוצלח למנכ''ל מבחינת ביטוי של תאוות כוח למסגרת מימוש זכות מקודשת. הסטנו את מינוי ידיד המפלגה ליועץ אישי מעניין פלילי לתוך תחום הלגיטימיות. לא הבנו שהעברת הבעלות מהציבורי לפרטי בסך הכל עושה מה שהיה ציבורי (ואסור) לפרטי (ומותר). וכדרך אגב, השלנו את החברה מנכסיה ונתנו עוצמה כלכלית ופוליטית בידי מעטים. אבל השאלות שהחברה הישראלית צריכה להתלבט בהן הינן קשות הרבה יותר. הציונות התחילה כשבעולם כמעט ולא היו יהודים אוכלי טריפה שלא ידעו תפילת שמונה עשרה מהי. מאז דהתה הזהות היהודית שלנו. היה מי שחשב שאמירת תהילים בקבר רחל ופטרול אלים בסמטאות עזה יהפכו אותנו לעם. הוא צדק: היינו לעם שטוף אמונות תפלות וקהות אנושית, עם קשר עמום לתרבותנו ההיסטורית. את השאלות מי אנחנו ומי רשאי לבוא בשערנו - הפקרנו. טעות אחת ברורה כמעט לכולנו: ייבאנו באופן חפוז מאות אלפי עובדים זרים, מה שהביא רווח גדול לנו, המצויים במעמד הבינוני והגבוה ונהנים משירותי עבודה זולים וכנועים. בתאוותנו שכחנו שהעובדים הזרים יהפכו במוקדם או מאוחר לאזרחים. חלק מהטעויות שעשינו שנויות במחלוקת: שאגנו ''עלייה'' וניהלנו מדיניות עידוד הגירה של כל מי שהוכיח איזשהו קשר גנטי לעם היהודי גם ללא זיקה דתית, תרבותית או נפשית. באותה עת גם היללנו את המשפחות ברוכות הילדים ודלות האמצעים. אבל הגענו למצב הטרגי שקבוצת האוכלוסיה שאמורה לפרנס את הילדים של האחרים אינה רוצה לעשות זאת. בעודף המרץ שלנו בתחומי העובדים הזרים, ההגירה והילודה, שינינו את פני החברה בישראל לעד - ולאו-דווקא לחיוב. רטוש