איפה עושים את החג?
אצלי השאלה הזו, שמתחילה לעלות, מעלה את רמת הלחץ. החגים בפני עצמם התמודדות לא פשוטה עבורי, עבורנו כזוג ועבורנו כהורים לילדה.
התקופה הזו שמאופיינת במשפחתיות וחגיגיות שפעם הייתה מלאת התרגשות וציפייה, הפכה בשנים האחרונות לכואבת וקשה, חסרונו של בני בימים אלה מורגש ביתר שאת. ומנגד הצורך לשים מסיכה ולחייך לכולם, חוסר היכולת של חלק להבין את הקושי, את העצב והציפיות הקיימות לא פשוטות עבורנו.
בתוך המשפחה המורחבת יש שוני הן בהתיחסות לחגים, והן בהתיחסות לאובדן שלנו. הוריו של בעלי נוקטים בגישה של לא לדבר, להסתיר ולהמשיך כאילו הכל כרגיל, ואינם מצליחים להבין את כאבנו, בשנה האחרונה כל חג כרוך בקושי שלנו לחייך להיות נחמדים, ואפילו למצוא את הכוחות להתקשר להגיד "חג שמח", הרי אצלנו בפנים אין חג ואין שמחה, אבל ממשיכים בשביל הילדה, והם נעלבים מכך, לא היינו נחמים מספיק, לא אמרנו שלום בזמן, התקשרנו רק בערב להגיד... ומנגד הם עדיין משפחה וחשוב לנו לחגוג גם איתם.
אז אצלי השאלה מעוררת מתח פעמים. מזכירה שהחגים מתקרבים... ואכן איפה נעשה את החג?
ואיך אצלכם ההתמודדות האישית, והקבלה וההתיחסות של המשפחה המורחבת?
אצלי השאלה הזו, שמתחילה לעלות, מעלה את רמת הלחץ. החגים בפני עצמם התמודדות לא פשוטה עבורי, עבורנו כזוג ועבורנו כהורים לילדה.
התקופה הזו שמאופיינת במשפחתיות וחגיגיות שפעם הייתה מלאת התרגשות וציפייה, הפכה בשנים האחרונות לכואבת וקשה, חסרונו של בני בימים אלה מורגש ביתר שאת. ומנגד הצורך לשים מסיכה ולחייך לכולם, חוסר היכולת של חלק להבין את הקושי, את העצב והציפיות הקיימות לא פשוטות עבורנו.
בתוך המשפחה המורחבת יש שוני הן בהתיחסות לחגים, והן בהתיחסות לאובדן שלנו. הוריו של בעלי נוקטים בגישה של לא לדבר, להסתיר ולהמשיך כאילו הכל כרגיל, ואינם מצליחים להבין את כאבנו, בשנה האחרונה כל חג כרוך בקושי שלנו לחייך להיות נחמדים, ואפילו למצוא את הכוחות להתקשר להגיד "חג שמח", הרי אצלנו בפנים אין חג ואין שמחה, אבל ממשיכים בשביל הילדה, והם נעלבים מכך, לא היינו נחמים מספיק, לא אמרנו שלום בזמן, התקשרנו רק בערב להגיד... ומנגד הם עדיין משפחה וחשוב לנו לחגוג גם איתם.
אז אצלי השאלה מעוררת מתח פעמים. מזכירה שהחגים מתקרבים... ואכן איפה נעשה את החג?
ואיך אצלכם ההתמודדות האישית, והקבלה וההתיחסות של המשפחה המורחבת?