איציק העלה רעיון

[קסנדרה*]

איציק העלה רעיון ../images/Emo36.gif../images/Emo17.gif

הרעיון המקורי הוא של איציק והוספתי לו כמה שיפורים שיתאימו לנו וליצירות. ניתן להעלות שיר, שאנו נבחר בכל פעם תחום דיון אחר. למשל אם נבחר דימוי - נעלה שירים שלנו שהיו בהם דימויים ונדון בדימוי, אם נכון או לא, כיצד אפשר לשפר אותו, אולי לפתח אותו אם בכלל וכו' - כל הדיון יסתובב סביב הדימוי. ניתן בכל פעם להציג נושא אחר לדיון - כל אחד רשאי, בכל עת, אין מניעה שיתנהלו 3 דיונים במקביל. רעיונות להצעה: למשל לבחור שירים ארספואטיים שכתבנו, ולנתח אותם כאן, מאיפה כותב כל אחד מאיתנו, מה המניע החזק שלו, מהן ההשפעות. אפשר לנתח שירה מחורזת, חריזה למה, אם בכלל? אפשר להעלות רעיון לדיון בפרוזה. ועוד ככל שתמצאו לנכון. קסנדרה

 

[aiziq]

בואו נדבר על ארספואטיקה ../images/Emo13.gif

הַכְּתִיבָה כְּתַלִים שְׁחוֹרִים הוֹלְכִים וְצָרִים וּמְכַוְּצִים עָלַי אָמוֹתַיו שֶׁל הָחֶדֶר; אֵין דֶּלֶת בַּתָּא, לֹא נִקְרָע בּוֹ חַלּוֹן, אֵין בּוֹ פִּיר אִוְרוּר, אוֹ תְּעָלָה מְנַקֶּזֶת, רַק אֲוִיר נִדְחַס, הַמִתְחָמֵּם וְנִצְמָת לְצֶבֶר עָלוּם שֶׁל כְּאֵב; וַאֲנִי, כְּלִי קִבּוּל לוֹ, נִצָּב בַּמֶּרְכָּז, מִתְמָּלֵא וְכוֹתֵב. מבין המניעים הרבים שיש לכתיבה אני מוצא את המניע הזה כאמיתי ביותר עבורי, כזה שלא ניתן להתחמק ממנו . שירים שכתבתי מתוך תחושה כזו קשה לי מאד להינתק מהם רגשית. מה דעתכם? איך זה אצלכם? איציק.

 

[סקיפי]

מסכימה

מה שעלה לי כשקראתי, היה שאתה מציג את זה כאן כתהליך הכרחי - אבל מכאיב; מין הרגשת דחיפות כזאת, שהמילים חייבות להיות ככה ולהגיד מה שהן באות להגיד. אני יודעת שכשאני כותבת עם ההרגשה הזאת, אז גם יותר קל לי, וגם ההרגשה שאחרי היא - לא בדיוק הקלה, אבל הרגשה טובה יותר, בלי ספק.

 

[קסנדרה*]

איציק, אתה מרגיש רק כלי קיבול ?

או צינור מעבר ? אינך חש בכאב עצמו ? להכיל את הכאב זה לא בהכרח לחוש אותי. מתמלא וכותב, בבחינת מקבל ומוציא - בי זה לא נוגע, כך התרשמתי. ואיני בטוחה שזו הכוונה, ואולי כן, אני יודעת שיש שכותבים שירה מוזמנת ולא תמיד מרוגשת, מרגשת או תולדה של רגש. קסנדרה

 

[aiziq]

לא זו הכוונה

אני מלא את הכאב, כאילו שאני כלי קיבול להכיל אותו ורק הכתיבה משמשת אמצעי לפריקת הכאב מתוכי ( אין דלת, אין חלון וכו' ). אם כן לא רק שאני מרגיש- אני מרגיש ביתר שאת!

איציק.

 

[פרח תרבותי]

אופפ רק עכשיו ראיתי../images/Emo13.gifובכל זאת תקרא

 

[aiziq]

תודה לך ולקסנדרה,

אני מבין מה אתן אומרות, אשכתב את השיר. עדין בואו נמשיך להתדיין

 

[פרח תרבותי]

בואו נדבר על(י ועליך)../images/Emo39.gif

איציק יקר - לא זוכרת את השיר הזה, אז מרשה לעצמי להעיר עליו (שוב? לראשונה). בעיניי הביטוי "כלי קיבול" אינו מתאים לתהליך הכתיבה (ברור שאתה יכול לא להסכים איתי - הרי מדובר בתחושה שלך אלא ש) ואני חושבת שהוא גם אינו מתאים מבחינתך אתה. למה? בפתיחה מתוארת תחושה של חנק, כאב נוראי, ופתאום הדובר הוא "כלי קיבול". אמנם זהו כלי קיבול לכאב אך כאב הוא דבר שדורש מפגש עם אדם חיי, איזה מישהו שיחוש כאב. ועם כלי קיבול יש תחושה אינרטית. לכלי אין מעורבות רגשית, השפעה, תגובה. בקיצור - ההתחלה לדעתי מעבירה היטב את התחושה. הסוף - פחות. שלך,

 

[קסנדרה*]

אֲלֵיכֶם

אֲלֵיכֶם - אַנָּה,בּוֹרִיס וּפַאבְּלוֹ מוּזַת הַבֶּכִי פּוֹקֶדֶת אוֹתִי בַּלֵּילוֹת, בַּת תֹּפֶת פִּרְאִית שֶׁל לַיְלָה לָבָן. מִתְאָרַחַת אֲנִי בְּמַדְּפֵי הַסְּפָרִים, חוֹלֶקֶת כָּבוֹד וּשְׁבָחִים, לָכֶם; בּוֹרִיס סְלוּצְקִי, אַנָּה אֲחְמַטוֹבָה וּפַאְּבלֹו נֵרוֹדָה. הֲרוּיָה אֲנִי בְּמִלּוֹתֵיכֶם הַגְּזוּרִים מֵהַמֵּאָה הָאַחֶרֶת, וְאַתֶּם נִרְתָּעִים בִּקְרִיאָה עֲמוּמָה; אִלּוּ הִפְגִּישׁ הַגּוֹרָל - אוֹתִי וְאֶתְכֶם, הָיִיתִי מְרַקֶּדֶת כְּמוֹ בְּחֲתֻנָּה צוֹעֲנִית בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל צְעִיפִים וּמְעִילִים, אַךְ אֵין זֶה אֶלָּא מִקְסַם שָׁוְא. נוֹתַרְתִּי מְיַלֶּלֶת כְּגוּר- זְאֵבִים בָּעֲרָבוֹת. וּבְתוֹךְ הָרֵיקוּת הַפְּנוּיָה, נְתוּנָה לִי רַק דֶּרֶךְ אַחַת - לְהוֹלִיךְ אֶת קֻלְמוּסִי לְרֹחַב הַדַּף, לְהוֹלִיךְ וּלְהוֹלִיךְ וּגְרוֹנִי נֶחְנַק. אני בחרתי בשיר הזה, למרות שהוא עוסק יותר בהשראה שפוקדת אותי, אבל גם בכאב הגדול שאני חווה כאשר אני כותבת. אני חייבת להתגבר על הכאב ואז כשאני מרגישה איזו ריקנות, ומבינה שישי מקום, יש חלל אוכל למלא אותו. יש לי עוד שירה ארספואטית, מסתבר שכתבתי יותר ממה שזכרתי, ושמתי לב שבכל יצירה, הכתיבה ממקום אחר. קסנדרה

 

[milim]

כמה אהבתי את "הרויה"

שיר יפהפה. בעיקר אני אוהבת את הרצון והצורך שהם מרקדים וססגוניים לעומת העשיה עצמה שהיא כמו כפויה אבל ברור שהיא בחירה. "וּבְתוֹךְ הָרֵיקוּת הַפְּנוּיָה,"-המפשט הזה לופת ולא מרפה. חושבת שבתהליך הכתיבה מחפשים אחר חלל כזה -ריקות פנויה- שאליה יולדים את השיר. מה שמאוד מפריע לי הוא הדגש על כאב כשמדברים על לידת יצירה. יש כל כך הרבה רגשות ומחשבות נוספים. למה תמיד להדגיש את הכאב? האם זו פקלאה שירשנו מדורות קודמים שאמן צריך להיות תמיד סובל? הולכת לנבור לגבי בוריס סלוצקי. במבוכה גמורה אני מודה שלא שמעתי עליו. תודה.

 

[aiziq]

למה דווקא הכאב מניע?

אני חושב שזה משום שאנו נוטים לקבל את הטוב כמובן מאליו ורק כשרע לנו אנחנו מתבחבשים בזה - הטוב עובר לידנו, היה נגמר ואיננו והרע לא נותן לנו מנוח, מעסיק אותנו עד שאנחנו לומדים לחיות איתו בשלום ולחיות איתו בשלום, זה במידה רבה- לכתוב.

 

[milim]

מה שאתה מתאר איציק

עבורי מתפרש כתסכול או חפוש אחר ולאו דווקא כאב. כתיבה יכולה לצמוח מאושר, סקרנות, עקשנות ולא רק בדידות, עצב ומחלה. המלה "כאב" נראה לי שמחליפה תסכול או חפוש. אני מאוד מסכימה שהכתיבה היא לא קלה ועוברים הרבה אי מנוחה. אולי זו רק המלה שמפריעה לי ואנחנו מדברים על אותו הדבר.

 

[aiziq]

מילים,

את יכולה לשרשר לכאן שיר שלך שנבע משמחה ולספר בקצרה על תהליך התהוותו אצלך? חיפשתי דוגמא אצלי ולא מצאתי משהו ראוי.

 

[milim]

איציק הלוואי ויכולתי לסווג כך

כל הענין שבכתיבת שיר מתערבלות מערבולות של רגשות, מחשבות, אצלי גם ציורים, ריחות. גם בחיים עצמם אני לא יכולה להציג אפילו יום אחד כמאושר או עצוב. המכלול שולט עלינו וזו היתה כוונתי.

 

[קסנדרה*]

מלים, לגבי הכאב והכתיבה

אני מסכימה איתך שאפשר לכתוב גם ממקום אחר, אבל ככל שאני מפשפשת בתולדות חיי המשוררים, אני מגלה שאחד המניעים היותר בולטים לכתיבתם באה מבדידות, מכאב. ואני כרגע רק משערת שהסיבה לכך היא, כשאדם ספוּן בכאבו, הוא יכול לנהל את הדיאלוג הפנימי הנחוץ לכתיבה, ללא גירויים עודפים מבחוץ. וגם, נוצרת בו הריקות הפנויה אליה יולדים את השיר, כפי שכתבת יפה, בתגובתך. אני יכולה להעיד על עצמי, כי בשעת כאב אני כותבת הרבה, כמעין המתגבר. (מהמעגלים החיצויים לאני). כשאני יותר מאושרת, אני כותבת פחות וממקום אחר, יש אופי שונה לחלוטין לשירים. ניתן להבחין בזאת בקלות. אני מרגישה שאני כותבת מהמעגלים, מהטבעות היותר מרוחקות מהאני הפנימי שלי. קסנדרה

 

[milim]

עכשיו יותר ברור. יפה כתבת קס.

 

[ח אור]

קסנדרה חוץ מזה שהשיר מאד יפה

את כתבת - ושמתי לב שבכל יצירה, הכתיבה ממקום אחר. - ואני חושב שזה המפתח - הכתיבה באה כל פעם ממקום אחר - אנחנו די מורכבים ויוצרים - גם מכאב וגם מהמון מקומות אחרים - (עם דגש אחר כל פעם) - הכתיבה היא גם הנאה אסטתית וגם רצון לתקשר - וגם רצון דחוף לומר משהוא - וגם.... אל תישאלי אותי למה גם אני נעול כשאני כותב על כתיבה - בעצב הכרוך בה - אולי בעצב תלדי בנים - תופס גם על כותבי שירה

 

[קסנדרה*]

תודה חיים ששמת לב ל"מקום האחר"

קרא את תגובתי למלי: לגבי הכאב והכתיבה, ותמצא שם הסבר לגבי אותו מקום שהבחנת בו. תודה. קסנדרה

 

[סקיפי]

אז קטע ../images/Emo9.gif

כבר מזמן לא נגעתי בסכינים שלי. אני אוספת אותן זה שנים, בקפדנות של ולקיריה: מלוטשות וכסופות, דקות כמו נשימה ואוהבות כמו מוות; שתוקות ואפורות, להב הצור שלהן מושחז בדמעות של אכסטזה ושל ייאוש; סכינים עשויות פלסטיק, שיורקות מחטים של בלבול ירוק וצהוב ואדום; וסכיני עצם, שיודעות לנשוך. בחושך, כשצללי הלפידים הדועכים הולמים בקירות, ידעתי לרקוד לקצב התיפוף הזה, האטי והדועך. לשרוט את עצמי בדייקנות, להקיז את הנוזל השקוף-כמעט, הענברי, מתוך החוטים החלולים המתפתלים בתוכי. ידעתי לסחוט אותו, בשיניים חשוקות, לתוך צנצנות קריסטל, שהאור הכלוא שלהן זועק להשתחרר באלף מערבולות של צבע. אהבתי לפקוק אותן בתפילות ושבועות, להעניק להן ליטוש אחרון וברק של נצח. ובעודי מדממת שתיקות, להניח אותן על האדנים המאובקים שלי, כדי שיוכלו לראות. -----------------

 

[קסנדרה*]

סקיפי, אני לא כ"כ הבנתי את הקטע

ואיני בטוחה שמצאתי בו שהוא קטע ארספואטי. קסנדרה