אירוח זיוית ברגמן שירשור שאלות

[שרון123]

אירוח זיוית ברגמן שירשור שאלות../images/Emo124.gif

מוות של בן או בת, נחשב מהאובדנים הקשים ביותר עמם נאלצים ההורים להתמודד, אירוע קשה המעורר כאב נורא ותגובות חריפות. מזעזע את כל המשפחה ואנשים נוספים במעגלים הקרובים ובסביבה. חווית השכול, הופכת מרכזית בחיי ההורה והמשפחה. והטלטלה בין הבחירה בחיים הנמשכים לבין הבחירה באבל ובמוות חזקה מאד, אך אמורה להתאזן עם הזמן, כשהתקווה והיכולת לחיות בצד הכאב, נותנים משמעות וכוח בחיים. בפורום נדון בשאלות אלו ובנושאים נוספים המעסיקים אתכם כמו תגובת האחים, הסביבה, השוני בדרכי ההתמודדות ודפוסי האבל בין בני הזוג, זיוית ברגמן מטפלת משפחתית מת.ל.מ. ירושלים, המרכז לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון תהיה כאן עבורכם ביום ג' הקרוב, החל מהשעה 20:30. כולם מוזמנים!! http://WWW.TELEM.ORG.IL אתם/ן מוזמנים לשרשר שאלות בתגובה להודעה זאת

 

[יפית מן]

ערב טוב שרון תבורכי על הרעיון,ולעיניננו,שאלתי

שאלתי לזווית ברגמן אני בתור סבתא לא יכולה לעבור לסדר היום,השבוע ימלאו שנה לעליתו למרומים של נכדי היקר לי מכל,ואני ממאנת להנחם.כל דבר שאני עושה או חושבת מיד מופיע לי נכדי היקר ,ולא מרפה ממני ,בעבודתי אני משחקת עסקים כרגיל ומה שבלב אני יודעת.. ושלא לדבר על הבכי שמתלווה למחשבות ולא מרפה ..אני מטבעי הייתי אישה מאוד חזקה ונותנת עידוד לכולם,כל מי שהיה לו דיכדוך היה מגיע אלי ואני מיד נותנת תמיכה ולכן תמיד היה בביתי ,מרי נפש והנה כיום אני צריכה מי שיעודד אותי והפורם נתן לי הרבה עכידוד וניהר אותי ,שהחיים נימשכים..מה עושים?איך יוצאים מכזה שבר....ממני יפית סבתא של מאור-ילד של אור

 

[זיוית ברגמן תלמ]

איך יוצאים מכזה שבר?

סבתא של מאור היקרה. לאבד נכד צעיר,יוצר באמת שבר וכאב גדולים מאד.גם אישה חזקה כמוך מתקשה לפי תאורך להתמודד עם האובדן.את רגילה כנראה כל חייך לתמוך באחרים ולעזור להם עם כאבם.עכשיו כשאת נושאת כאב כל כך גדול את מתקשה לקבל עזרה.סביר להניח שאת לא רוצה להכביד על ההורים של מאור שכאבם בודאי קשה מאד. חשוב שתרשי לעצמך לשתף בכאבך אדם קרוב כמו.,חברה, בן זוג .וכדומה .אל תחששי לבטא את צערך.פנייה לטיפול סביר להניח תקל מאד.האפשרות לשתף איש מקצוע שיקשיב יתמוך ויתן כלים להמשיך הלאה.בתחנות של תלמ ליעוץ וטיפול פסיכולוגי,תוכלי למצוא אנשי מקצוע שיעזרו לך להתמווד עם השבר. בברכה זיויתן ברגמן תלם

 

[שרון123]

השאלה שלי

רלוונטית לחג המתקרב. קשה לי מאד לראות או לשמוע מההורים על הילדות שהיו קרובות בגיל לירדן. בנות דודות שגדלו יחד איתה, והיום עושות חייל ומצליחות בכל מעשה ידיהן ויש להן את כל מה שאיחלתי לביתי. קשה לי לשוחח עם ההורים שלהן, עד כדי ניתוק הקשר. וקשה לי לראות אותן במפגשים המשפחתיים. איך אפשר להתגבר על הקינאה הצורבת הזאת? איך אפשר לא לאבד קשרים משפחתיים על הרקע הזה?

 

[זיוית ברגמן תלמ]

החג המתקרב והקנאה הצורבת

שרון היקרה שאלתך כנה ואמיצה. הורים שכולים רבים מתקשים להתמודד עם בעיה זו ועסוקים בה מאד.החיים של ירדן נעצרו,והיא לעד תשאר ילדה קטנה.גם השעון שלכם שינה את קיצבו. ומסביב ממשיכים החיים בזרימתם הרגילה.הילדים שהיו בגילה של ירדן,גדלים ומתפתחים,וכל מפגש איתם ועם משפחותיהם ,מעצים את הפער ומגביר את הכאב. רגשות אילו של קנאה הם לגיטימים ומובנים.אל לך לחוש אשמה בגללם. יחד עם זאת חבל לאבד קשרים על הרקע הזה,ולא כדאי להמנע ממפגשים. אני מניחה שעם הזמן הקנאה תכהה כמו הכאב. אם יש לך אפשרות לחלוק רגשות אילו במפגש עם הורים שכולים נוספים או בפורום ,סביר להניח שהתחושה הזו תהיה יותר נסבלת. מאחלת לך שתוכלי גם לשמוח בחג הממשמש ובא . זיוית ברגמן תלמ

 

[שרון123]

תודה רבה זיוית

אני באמת משתדלת, כמו שהמלצת, לא להמנע ממפגשים. ומצד שני, גם הכאב וגם הקנאה לא ממש כהים, אלא רק מתעצמים. נראה לך לגיטימי לדבר עם חברי המשפחה המורחבת הקרובה(אמא שלי התנדבה לעשות שיחה כזאת במקומי), ולבקש מהם קצת לצמצם את ההתפארות בבת שלהם שקרובה בגיל לירדן? אני מיד סירבתי שהיא תעלה את הנושא, אבל אולי היא צודקת?

 

[זיוית ברגמן תלמ]

להעזר באמא

שרון היקרה נראה לי לגיטימי לגמרי להעזר באמך בסיטואציה הזו. במיוחד שהיא התנדבה לעשות זאת במקומך.לעיתים אנשים לא מספיק רגישים לכאב של הזולת ולפגיעותו במצבים אילו. ואם אמך מוכנה לדבר איתם ,שתבורך. כל טוב זיוית ברגמן תלם

 

[koval10]

יש לי כמה שאלות

אני אמא שכולה, בני הבכור נפטר לפני 3 חודשים ממחלה נדירה. גם בתי בת 6 חולה באותה מחלה אך בצורה קלה יותר. אני נטרפת מדאגה, הופכת לאיסטרית כשיש קצת עליה בלחצי הדם שלה. איך מתמודדים עם מצב של אותה מחלה לילד נוסף במשפחה? איך לשמור על קור רוח? שאלה אחרת: הבת שלנו אחרי פטירתו של אחיה הגדול התחילה להפגין עצמאות יתר. רוצה לעשות הכל לבד, בלי לבקש. היא חושבת שהיא כבר גדולה מספיק כדי לעשות אפילו דברים מסוכנים במטבח. איך מתמודדים עם תופעה כזו? עוד שאלה: יש לי סיוטים בלליות, קשה להרדם, וכשאני נרדמת, אני מתעוררת בבהלה, כאילו אני בבית החולים עם הבן, ואני שומעת איך מודיעים לי שמצבו החמיר, ושכדאי שאתקשר לבעלי... המראות האלה של הילד שלי גוסס, ולאחר מכן זיהוי בבית ההספד רודפים אותי כל הזמן. או להפך, אני מתעוררת נינוחה, כאילו הכל בסדר, ופתאום קולטת שלא, וזה מגיע בזעזוע קשה מאד. איך אפשר להתמודד עם מצבים כאלה? יכול להיות שהשאלאות הן שאלות ריאוריות, ואולי כן יש דרך מקצועית להתמודדות. תודה מראש על התשובה, איזו שלא תהיה.

 

[זיוית ברגמן תלמ]

כמה שאלות לkoval10

אמא יקרה את מתמודדת עם דברים קשים מאד. האבל והכאב על אובדן בנך הבכור,שעדיין טרי כלכך. והחרדה לבריאותה של ביתך הצעירה. התאורים שלך של קושי בהרדמות, יקיצות פתע,סיוטים,המראות הקשים ששבים ופוקדים אותך, כל אילו מבטאים את תהליךהאבל שבו את נמצאת, והעוצמות הרגשיות הכרוכות בו.לתהליךהאבל מתלווים רגשות קשים כמו הלם ,צער, כאב,כעס, געגועים קושי להשלים עם מה שקרה ועוד ועוד. האבל כשלעצמו על אובדן בן הוא קשה מאד, כשמתלוה אליו גם חרדה לביתך החולה ,זה כמובן מעצים את הקושי. ההתמודדות הזו לא פשוטה בכלל ,אני סבורה שאת זקוקה וזכאית לעזרה ותמיכה נפשית, בקשר הטיפולי, תוכלי לפרוק את רגשותיך,לבטא את כאבך וחרדתך, ולקבל כלים להתמודד עם הכאב הרב.בטיפול תוכלי להעזר גם בשאלות הקשורות לביתך. בקצרה אציין, שגם היא חווה בודאי אבל על אחיה, דאגה לבריאותה שלה, ודאגה לאמה {לך} שנמצאת במצב רגיש כל כך והיא ללא ספק חשה עד כמה קשה לך,ומנסה להיות"עצמאית" בדרכה הילדותית. בברכה זיוית ברגמן תלמ

 

[koval10]

תודה רבה לזיוית על התשובה

 

[eaz1514]

אזכרת השם המפורש

רונן ז"ל הוא הצעיר מבין 2 בני , נפטר לפני 5 שנים בגיל 22 אחרי מאבק עיקש של 4.5 מלוקימיה חריפה. לי אין כמעט שאלות, הכל ברור לי ולרב פתור, חוץ מכמה נפילות התפקוד שלנו כמשפחה הוא נורמאלי לחלוטין. השאלה שלי נוגעת לפחד שישכחו את רונן יותר נכון שלא ידעו שהיה קיים. אקדים ואומר שאנחנו נגד "הנצחות" זה לא מתאים לנו ובטח לא לרונן שהיה מאוד צנוע וביישן. בני הם הבנים הגדולים במשפחה. כל בני הדודים יותר קטנים. בינתיים נולדו בני דודים חדשים, בני דודים שהיו קטנים בגרו, חלק מהילדים של אחי התחתנו ויש כבר ידלדים, ברור לי שאלה לא יכירו את רונן ולי קשה מאוד המחשבה. גם קשה לי שמפחדים להזכיר את שמו. אנחנו מדברים עליו חופשי אבל אני שמה לב שאף אחד לא מזכיר אותו עם אני לא יוזמת. זה מה שמציק לי.. תודה עבור תשומת הלב אילנה, אמא של רונן

 

[זיוית ברגמן תלמ]

הזכרת השם המפורש

אילנה היקרה תארת באופן מרגש את משאלתך,שרונן לא ישכח, אכן העולם ממשיך כמנהגו, ואיש איש בדרכו.מתאורך אתם כמשפחה גרעינית,מתפקדים היטב,ויכולים להזכיר באופן חופשי את רונן. כולל היכולת להתמודד עם פטירתו המצערת.הקושי מתבטא כנראה יותר במעגלים הרחבים, של בני דודים ודודים .בתוך המשפחה הקטנה שלכם,נשמע שרונן נוכח וקיים,כדי שתחושי שהוא לא נשכח .חשוב להזכיר אותו ולדבר עליו בהזדמנויות שיראו לך מתאימות, אתם מתנגדים להנצחה,אבל אפשר להוציא ספר או אלבום תמונות שלו, שיעזור למשפחה המורחבת להזכר ברונן.{כמובן במידה וזה מדבר אליך}. אל תחששי להמשיך להזכיר את שמו שוב ושוב במפגשים משפחתיים, כדי שגם המעגלים הרחוקים יותר יבינו שאין מה לחשוש.את יכולה גם לפתוח את הנושא הזה איתם, כדי שיבינו שחשוב לך זכרו של רונן והזכרת שמו. בברכה זיוית ברגמן תלמ .

 

[eaz1514]

תודה על התשובה, בעצם זה מה שאני עושה

לרונן יש נוכחות מאוד חזקה בבית וטבעי שאזכיר אותו בפורום המשפחתי. לא מזמן ערכתי קולג' עם תמונות משפחתיות עבור חמי ליום הולדת 80 יש בו הרבה תמונות של רונן בגילאים שונים. לפני כשבוע סיפר לי בעלי שאחיו ערך אלבום של המשפחה ובדף שחור הוא שם תמונות של רונן עם כיתוב כלשהו. זה בדיוק מה שאני לא רוצה. יש לכל המשפחה המון תמונות של רונן, הילדים שלנו גדלו בעידן טרום דיגיטלי כשעוד הפסנו תמונות בכמה העתקים. בקיצור, אין מנוס מלהשלים עם העובדה שדור שלם אולי ישאל מי זה בתמונה אבל הרוב לא יידע ש-22 שנים היה בעולם הזה ילד אהוב ומתוק שהיה בן דוד שלהם, אילנה, אמא של רונן

 

[דליה ח]

שאלה מורכבת

השאלה שלי היא מתי , והאם בכלל יש דבר כזה "לשחרר" את הילדה שלי. אני עסוקה איתה הרבה מאוד מהזמן שלי. כמו שפינקתי אותה בחייה, אני "מפנקת" אותה עכשיו בכל אמצעי אפשרי. ארבע שנים אני עסוקה וחושבת מה עוד לא עשיתי כדי שלא ישכחו אותה. ספר, סרט, אתר, שירים רבים, קשר עם חברות, יום הולדת מצויין בפיקניק משפחתי ועוד ועוד השבוע מלאו ארבע שנים, ומלבד עוד שיר, ומלבד שידרוג האתר, ומלבד כתבה בעיתון לאשה, הפתעתי את החברות הקרובות ואת בנות הדודות שלה בתכשיט מקסים בצורת פרח שבכל עלה כותרת יש אות מהשם שלה באנגלית . נתתי להם באזכרה והם מאוד התרגשו. בכל שנה אני צריכה "להמציא את הגלגל מחדש", ולהבריק במשהו חדש שקשור לאודליה. ושוב, אני שואלת ,האם די ! האם זה נתפס כאובססיה? האם הילדה שלי אוהבת את כל מה שאני עושה. כאן היא אהבה פינוק, ושם, אולי היא רוצה כבר חופש ממני ואני מטרידה אותה? בשבילי זו הנאה, בשבילי זו השרדות, אני עושה עוד דברים בחיים, אבל אודליה מעסיקה אותי מאוד. אני מקבלת תגובות של התפעלות, אבל גם של ," די ! שחררי את הילדה".

 

[זיוית ברגמן תלמ]

שאלה מורכבת

דליה היקרה ארבע שנים עברו מאז פטירתה של אודלייה,ואת לא מפסיקה לעסוק בהנצחתה והזכרתה, בכל דרך אפשרית. כל זה מעורר הרבה התפעלות,סרט ,ספר,אתר,שירים,כתבה בעיתון,מתנות ועוד ועוד. אבל גם אני מצטרפת לשאלתך, האם לא די? אודלייה ללא ספק מעסיקה אותך מאד וכנראה תעסיק אותך כל חייך. יחד עם זה אני תוהה כמה מקום רגשי ופיזי נשאר לך לילדייך האחרים, לבן זוגך,לעצמך?העיסוק במוות שואב אותך מאד.האם נשאר לך מקום לעיסוק בחיים? בדברים פרק ל פסוק יט נאמר: "והעדותי בכם היום את השמים ואת הארץ,החיים והמוות ,נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". אני מאחלת לך שתצליחי לבחור בחיים. בברכה זיוית ברגמן תלם

 

[נאקי]

השאלה שלי היא

איך מצליחים לחזור לשגרה? כשאין רצון לכלום פרט לשקיעה בתוך עצמי ובכאב הנורא שלי

 

[זיוית ברגמן תלמ]

נאקי

נאקי היקרה במילים קצרות ובתמציתיות,את מעבירה את הכאב הנורא והאבל הכבד בו את נמצאת. חסרים לי כמובן הפרטים. אך אוכל להגיב ולומר שהעצב על אובדן ילד הוא קשה מנשוא.ולוקח זמן רב לחזור לשגרה וללמוד לחיות בצד הכאב. ללמוד להנות גם מהדברים הקטנים של החיים ולפנות מקום בלב גם לשמחות והנאות. אני סבורה שתוכלי להפיק הרבה עזרה אם תפני לתמיכה פסיכולוגית.למקום שיאפשר לך להתאבל, לכאוב,ולבטא את כל הרגשות הקשים שמלווים לאבל.כמו עצב, כעס געגוע ,כאב דיכאון ועוד. כדי שתוכלי לחזור לשגרה, ולמצוא גם נחמה ותקוה בחיים. מאחלת לך הרבה טוב. זיוית ברגמן תלם

 

[נאקי]

תודה על התשובה

קשה לי אפילו לדבר על האסון הנורא של בני הוא קיבל דום לב לפני חודשיים וחצי באמצע המקלחת וכך הוא נלקח מאתנו בן 34 במותו השאיר 2 ילדים ואשה

השוק שקיבלנו עדיין נוראי ובלתי נתפס

 

[natalieov]

השאלה שלי...

אני איבדתי את אבא שלי לפני 7 וחצי שנים... האדם היה יקר לי ביותר ומאז אני פשוט לא מצליחה לחיות כמו שצריך... איבדתי את התשוקה לחיים, את הרצון לצחוק ולהכיר אנשים חדשים שעושים לי טוב... לא ממש סומכת על אף אחד, ולא מוצאת משמעות חדשה ומספקת לעצם קיומי... ואני מבינה שהכל בעקבות האובדן הנורא לי מכל... איך חוזרים לרצות לחיות את החיים האלה? ולאהוב מחדש?

 

[eaz1514]

נטלי יקרה זיוית לא ענתה לך אני מציעה לך תשובה

אתמול פגשת אותנו, אמהות שאבדו את ילדיה, ראית במו עיניך שאנחנו חבורה ככל אדם, תשאלי את עצמך האם אנשים שחלפו לידנו יכלו לנחש מי אנחנו? התשובה היא חד משמשעית, .לא ! את תתגברי, אבי נפטר שבועיים שבועיים לפני שרונן חלה. בזמן השבעה לא יכולתי להפסיק לבכות יום ולילה, חשבתי שעולמי חרב עלי..... לא ידעתי מהמחכה לי מעבר לפינה. אומנם עבורך בגילך הצעיר האובדן נראה לך נוראה מכל, אבל יש לך את הכוחות להתגבר ולמצוא את טעם החיים את חייבת את זה לעצמך ולאבא היקר שלך שהיה רוצה את ילדתו צוחקת ונהנית ולא עצובה ומנותקת, את תזכי להקים משפחה ולהנות מהחיים, אבא יהפוך לדמות אהובה שתמיד יהיה חקוק בליבך. החיים קצרים ואם כל הכאב אני מאוד משתדלת להנות מכל יום מחדש. לא תמיד אני מצליחה, לרוב כן ואז אני חושבת כמה רונן גאה בי שעברתי עוד יום "נורמאלי". שיהיה לך יום טוב, אילנה, אמא של רונן