בהתייחסות להעצמה!
לקחת את העלבון לא פחות חשוב,לדעתי,מלקחת את המחמאה. אצלי דירסט,אני לוקח את העלבונות ברצינות יתרה,עם מגמת האטה,שאין לי הסבר אישי/מדעי לקיומה. האמת תאמר,שאני לוקח מחמאות כמובן מאליו,ובעלבונות אני רואה דבר שאפשר לכנותו,"פידבק אמיתי יותר".. כשאני כועס,אני מרגיש את זה בתסמינים פיזיים שלא משתמעים לשתי פנים, ואם להתייחס לעניין הבעיטה,אז מיד אחרי שאני מסיים את התגובה,מתחילה המלחמה...............וזה כואב.. אני לא מצליח לתת קרדיט ל"רמת היכולת",שיש לי לבעוט לעומת לשבח. ברגע שהגבתי למישהי,בעדינות וברכות שלא היו אופיניים לי,לא הבנתי ממש עד לאותו הרגע,שאולי חל בי שינוי ח י ו ב י . אני סבור שאנו יצורים שמתפתחים ללא הרף,ואם להקיש מזה,אז אני שואף להתפתח לרמת חוסר רצון "להחזיר בעיטה"....... ואתה יודע מה,דירסט?: אני עוקב אחר תגובותיך,יחסית הרבה זמן,ויש לי מה ללמוד מהשקט שאתה מפגין אחרי כל סערה. בהתייחס אלי ספציפית,אני חש,ואני מאד מקווה שאיני טועה,שקצב ההתקדמות שלי,הוא מהיר יחסית,למרות שלא בזה הוא נמדד. ואני אכן משתדל לעשות עבודה,כמעט אך ורק איפה שזה כואב,ואני מפספס המון המון,עם כל האובייקטיביות שלי,שמקורה,הזיקה הסמויה שלי,לתחום הפילוסופיה. אהבתי את המשפט שלך בשורה האחרונה,(כתבתי "אהבתי את הסוף שלך"-ומחקתי) אולי,כי אני מאד מזדהה איתו,אבל מנסה לאחרונה לרסן את הדחף הזה. אתה בטח תשאל מדוע: אז כשכיף לי לאונן,אני מאונן,עד שזה נמאס,מזיין בהנאה,וחוזר חלילה,ואני נהנה ככה,100% מהזמן. קשה עלי עד מוות השיגרה,וגם בחוסר עשייה,אני תמיד דואג לשנות. הדיסוננס הקוגניטיבי.