אישה ואם לילדים...זקוקה לתמיכה נואשת-תודה!
המחלה אובחנה,התפרצה,ניפצה את התא המשפחתי שלי.ילדתי גרים עם אביהם.אין לי תמיכה מההורים שלי בכלל.אני לבד בחוסר (פאקינג) וודאות והאונים.אישה בת 39, המגדלת בגופה תינוקת-ואני היא התינוקת.בעבר דרך פסיכיאטר קופ"ח-במשך שנתיים+שולבו כדורים אלו ואלו, אך ללא הואיל.פסיכולוגים...טיפולים כאלו וכאלו...אף-פעם לא האמנתי.ידעתי מה אני סוחבת עימדי בפנים.ואז בקליניקה פרטית אובחנתי ע"י פרופ' שגם המיקס התרופתי שלו לא עבד-עברתי לפסיכי הבכיר יותר התרופות שלו גם הן לא צלחו-וביום בהיר אחד כשהבת שלי בת 10 והבן 5-אני קורסת(אף אחד במשפחה לא הבין שאני זקוקה למשהו מבוגר שיהיה איתי במשך שנים-"מה היא רוצה???)אושפזתי לחודש ומאז לא חזרתי הביתה-לגוזלים/לאפרוחים שלי-עד היום! אם זה לא גיהנום-מהו? נסיתי למות 6 פעמים-כי"איפה אימא?לא אוהבת אותנו?מה יש לה?אני קמה איתם וחיה אותם שנה שלמה בחושך...אז השכנה שלהם מתה מסרטן והשאירה ילדים ואני מתה מהפרעה קיבינימאט וזהו!בקשתי מהפסיכיאטר להתאשפז ולקבל נזעי/מכות חשמל והוא הסכים-אך גם הן לא עזרו-יצאתי מהאישפוז בהרגשה שזהו-אין מוצא!הכאב כפול ומכופל אתה בלי הילדים אין לך וודאות לכלום אתה סובל-לא יכול לדבר עם הילד בטלפון מת מפחד לראות אותו-אין לך מה לומר לו למה אתה לא יכול לדבר איתו בטלפון-אני מתגעגעת גם הוא...וכולם חושבים שאני משקרת-הנה המצאתי מחלה...קומי קחי את עצמך בידיים, זה רק בכוחות שלך(כוחות שלי-הרי אתם יודעים איזו אימא הייתי-אז איך אתם מסוגלים להמציא/לשקר/לדרוך לי על היבלות?)תחבקו אותי,תשארו איתי,על תעזבו אותי, תבואו איתי אל הילדים, תיקחו איתי את הילד.אני לא רציתי שאף אחד יגדל לי את הילדים-אתם לא מאמינים לי-אתם שורפים אותי-תראו איפה אני-אימאאאאאאאאאאא-הכאב כפול ומכופל...אף חד לא מאמין לי ועייף ממני-כי אני צועקת מפני שאני בשוק מגודל הטירוף שאני חווה.אני רוצה משפחה מאמצת אבא ואימא שיעזרו לי לגדל אותי וכך אוכל ביחד עם תמיכה ללכת לאיתן ולחזק ולתת לו את מה שיש לי לתת לו ויש לי הרכבה. לתמר נתתי 10 שנות אמהות 100% אמהות נדירה מהתחלה של שנתיים הנקה ואין נושא שלא שפר עליה.תי עימה 10 שנים במיטה(יד אחת בעורף ויד שניה בחזה-היתה נרדמת עם חיוך-והרי לא לשם כך הבאנו ילדים לעולם?!) גן של אהבה-קודם לי ואז ידעתי שגם לה.5 שנים בבי"ס פתוח-מתנה לחיים.היום היא תלמידה נהדרת ומאוד מקובלת. חינוך בגובה העיניים מכבד.ללא ספקחינוך עם גבולות, אך לא כל היום לא ולא ולא-לא מלחמות כל היום.העולם נדיר והם הפרחים שלנו-בל נשכח זאת-וכן-יש לה ללא ספק גבולות ברורים.מסיבות פיג'מות, עשרים שירי-ערש, עיברית רהוטה (אח"כ שתדבר בביה"ס כמו כולם) אבל את שלי נתתי, ספרים נדירים, צחוקים, שגענות בקיצור לא חסר לה דבר ואף לו חצי דבר. אבל איתן פספס אותי והוא מחכה לי ואני חייבת לבוא אליו.........היום אני מסתייעת בפסיכיאטר שיש האומרים כי הוא מציל ממוות ויש הטוענים כי הוא הורג. פעם ראשונה בחיי, שיש בי אמונה ברופא.משהו באינטואיציה שלי. ואכן הקומפלקס התרופתי פועל...אני יכולה לגשת יותר לתומר...להוציא מעט את הראש מהשריון...עדיין אין סדר בביקורים שלי ובטלפונים וילד זקוק לסדר כל זאת אני יודעת-אני גאון בכל מה שצריך להיות, בגלל זה אני מלכא/ה(?) את עצמי כ. אני זועקת לתמיכה/למשפחה/למשהו מבוגר שישיה איתי לבד אבל יותר חשוב כאשר אני עם איתן.אפילו מתנדב אולי נער....אם אני בהתקף חרדה זי הוא עימו כמה דקות-זה לא נמשך הרבה זמן-איתן רוצה שאשחק עימו כדור-רגל ואני מסוגלת אני אימא מצ'וגעת אבל לבד אני לא מסוגלת להזיז עצמי אז מתנדב יהיה שם ויחזק את כל המעגל הזה. אני אכין אוכל -לפעמים תומר יכין עימי לפעמים הנער ישחק איתו והכל יהיה יותר הרמוני ופחות ילחיץ אותי-מרב לחץ אני פחות לוקחת אותו או מלחצת בפגישה או רוצה שהפגישה תגמר או שקיים כעס או שלפעמים יש הרמוניה אבל זה נדיר ואנחנו חייבים גם סדר-ימים מסודרים.וגם שישבת.אני מבקשת/זוע משפחה מאמצת/אימא/אחים/כל אשר מוכן לתת יד/גב-לא מדובר בכסף רק בחיוך/באהבה ברצון.גם אני אוהבת ויודעת לתת המון וכך גם איתן שלי.אני מקלידה ונשמתי כ"כ מכווצתהייתי מוכנה לתת המון אהבה-תעזרו לי-אנחנו נקיים, יפים, מסודרים,מחייכים,שובבים כשצריך ובעיקר חמים ואוהבים...זה הגיל לחזק את עצמי בכדי שזהו הגיל לחזק אותו
המחלה אובחנה,התפרצה,ניפצה את התא המשפחתי שלי.ילדתי גרים עם אביהם.אין לי תמיכה מההורים שלי בכלל.אני לבד בחוסר (פאקינג) וודאות והאונים.אישה בת 39, המגדלת בגופה תינוקת-ואני היא התינוקת.בעבר דרך פסיכיאטר קופ"ח-במשך שנתיים+שולבו כדורים אלו ואלו, אך ללא הואיל.פסיכולוגים...טיפולים כאלו וכאלו...אף-פעם לא האמנתי.ידעתי מה אני סוחבת עימדי בפנים.ואז בקליניקה פרטית אובחנתי ע"י פרופ' שגם המיקס התרופתי שלו לא עבד-עברתי לפסיכי הבכיר יותר התרופות שלו גם הן לא צלחו-וביום בהיר אחד כשהבת שלי בת 10 והבן 5-אני קורסת(אף אחד במשפחה לא הבין שאני זקוקה למשהו מבוגר שיהיה איתי במשך שנים-"מה היא רוצה???)אושפזתי לחודש ומאז לא חזרתי הביתה-לגוזלים/לאפרוחים שלי-עד היום! אם זה לא גיהנום-מהו? נסיתי למות 6 פעמים-כי"איפה אימא?לא אוהבת אותנו?מה יש לה?אני קמה איתם וחיה אותם שנה שלמה בחושך...אז השכנה שלהם מתה מסרטן והשאירה ילדים ואני מתה מהפרעה קיבינימאט וזהו!בקשתי מהפסיכיאטר להתאשפז ולקבל נזעי/מכות חשמל והוא הסכים-אך גם הן לא עזרו-יצאתי מהאישפוז בהרגשה שזהו-אין מוצא!הכאב כפול ומכופל אתה בלי הילדים אין לך וודאות לכלום אתה סובל-לא יכול לדבר עם הילד בטלפון מת מפחד לראות אותו-אין לך מה לומר לו למה אתה לא יכול לדבר איתו בטלפון-אני מתגעגעת גם הוא...וכולם חושבים שאני משקרת-הנה המצאתי מחלה...קומי קחי את עצמך בידיים, זה רק בכוחות שלך(כוחות שלי-הרי אתם יודעים איזו אימא הייתי-אז איך אתם מסוגלים להמציא/לשקר/לדרוך לי על היבלות?)תחבקו אותי,תשארו איתי,על תעזבו אותי, תבואו איתי אל הילדים, תיקחו איתי את הילד.אני לא רציתי שאף אחד יגדל לי את הילדים-אתם לא מאמינים לי-אתם שורפים אותי-תראו איפה אני-אימאאאאאאאאאאא-הכאב כפול ומכופל...אף חד לא מאמין לי ועייף ממני-כי אני צועקת מפני שאני בשוק מגודל הטירוף שאני חווה.אני רוצה משפחה מאמצת אבא ואימא שיעזרו לי לגדל אותי וכך אוכל ביחד עם תמיכה ללכת לאיתן ולחזק ולתת לו את מה שיש לי לתת לו ויש לי הרכבה. לתמר נתתי 10 שנות אמהות 100% אמהות נדירה מהתחלה של שנתיים הנקה ואין נושא שלא שפר עליה.תי עימה 10 שנים במיטה(יד אחת בעורף ויד שניה בחזה-היתה נרדמת עם חיוך-והרי לא לשם כך הבאנו ילדים לעולם?!) גן של אהבה-קודם לי ואז ידעתי שגם לה.5 שנים בבי"ס פתוח-מתנה לחיים.היום היא תלמידה נהדרת ומאוד מקובלת. חינוך בגובה העיניים מכבד.ללא ספקחינוך עם גבולות, אך לא כל היום לא ולא ולא-לא מלחמות כל היום.העולם נדיר והם הפרחים שלנו-בל נשכח זאת-וכן-יש לה ללא ספק גבולות ברורים.מסיבות פיג'מות, עשרים שירי-ערש, עיברית רהוטה (אח"כ שתדבר בביה"ס כמו כולם) אבל את שלי נתתי, ספרים נדירים, צחוקים, שגענות בקיצור לא חסר לה דבר ואף לו חצי דבר. אבל איתן פספס אותי והוא מחכה לי ואני חייבת לבוא אליו.........היום אני מסתייעת בפסיכיאטר שיש האומרים כי הוא מציל ממוות ויש הטוענים כי הוא הורג. פעם ראשונה בחיי, שיש בי אמונה ברופא.משהו באינטואיציה שלי. ואכן הקומפלקס התרופתי פועל...אני יכולה לגשת יותר לתומר...להוציא מעט את הראש מהשריון...עדיין אין סדר בביקורים שלי ובטלפונים וילד זקוק לסדר כל זאת אני יודעת-אני גאון בכל מה שצריך להיות, בגלל זה אני מלכא/ה(?) את עצמי כ. אני זועקת לתמיכה/למשפחה/למשהו מבוגר שישיה איתי לבד אבל יותר חשוב כאשר אני עם איתן.אפילו מתנדב אולי נער....אם אני בהתקף חרדה זי הוא עימו כמה דקות-זה לא נמשך הרבה זמן-איתן רוצה שאשחק עימו כדור-רגל ואני מסוגלת אני אימא מצ'וגעת אבל לבד אני לא מסוגלת להזיז עצמי אז מתנדב יהיה שם ויחזק את כל המעגל הזה. אני אכין אוכל -לפעמים תומר יכין עימי לפעמים הנער ישחק איתו והכל יהיה יותר הרמוני ופחות ילחיץ אותי-מרב לחץ אני פחות לוקחת אותו או מלחצת בפגישה או רוצה שהפגישה תגמר או שקיים כעס או שלפעמים יש הרמוניה אבל זה נדיר ואנחנו חייבים גם סדר-ימים מסודרים.וגם שישבת.אני מבקשת/זוע משפחה מאמצת/אימא/אחים/כל אשר מוכן לתת יד/גב-לא מדובר בכסף רק בחיוך/באהבה ברצון.גם אני אוהבת ויודעת לתת המון וכך גם איתן שלי.אני מקלידה ונשמתי כ"כ מכווצתהייתי מוכנה לתת המון אהבה-תעזרו לי-אנחנו נקיים, יפים, מסודרים,מחייכים,שובבים כשצריך ובעיקר חמים ואוהבים...זה הגיל לחזק את עצמי בכדי שזהו הגיל לחזק אותו