afiksambol
New member
"אישפזו את סבא הלילה..."
טלפונים של 7 בבוקר אף פעם לא מביאים איתם בשורות טובות, אלו לא מתעוררות כל כך מוקדם. גם הטלפון של היום בבוקר לא היה שונה מחבריו לשעה המוזרה הזו. שיחה קצרה ואינפורמטיבית, עד כמה שניתן, שהופכת כל תכנית קודמת למשהו שצריך לבטל ופותחת חור אחד ארוך וגדול בלו"ז קדימה... את שלב חדר המיון לא זכיתי לראות הפעם, אמא עשתה את זה יפה בלעדיי. הגעתי כדי לחפש אותם ברחבי בית החולים, משימה מורכבת לכשלעצמה. היא המתינה לתשובות של בדיקה מסויימת, הוא כבר הועבר לבדיקה הבאה בליווי פתק "נא להחזיר למקום בתום השימוש" (בניסוח קצת יותר עדין, אמנם, משהו עם המילים מחלקה ובדיקות, אבל הרעיון העקרוני זהה...). חצי שעה של המתנה לסניטר, שיבוא וייקח אותנו חזרה למחלקה, וכלום לא קורה. כלום - חוץ מחולים נוספים שמגיעים לבדיקה (עם סניטר, מן הסתם, שיוצא מן המכון בידיים ריקות) וטכנאית אחת, יחידה בסדום, שמנסה להבין למה האדון במיטה במסדרון עדיין לא הוחזר למחלקה. בסוף החזירו אותו. יש משהו מאוד שונה בלהיות בצד. כשאני המטפל אני עושה את זה מכל הלב, כנ"ל כשאני המטופל. אבל המצב הזה, בצד, לא טבעי לי. כל קשיש שיצא לי לטפל בו קיבל את הטיפול המסוּר ביותר. תמיד עם חיוך וסבלנות אין קץ. למשפחות והצוותים שמסביב, ששאלו איך אני מצליח, נהגתי לענות שאני נותן לו את אותו הטיפול שהייתי מעניק לסבא שלי. פתאום זה שונה. זה אמנם הסבא שלי, אותו אחד מהתשובה, אבל הטיפול הוא לא אותו הטיפול שהייתי רוצה לתת לו. באותה סבלנות בדיוק, בלי להתעצבן עליו לרגע, אני מסביר לו בפעם השביעית שהוא לא יכול לרדת עכשיו מהמיטה לשירותים ושיש עליו טיטול בדיוק בשביל זה. והוא, בפרצוף מבוייש שרק ילד בן 91 יכול לעטות על פניו, מבין שאין לו ברירה ונשבר. הוא יודע שברגע שיסיים "יחליפו לו" אבל שנינו מופתעים לגלות ששוב צריך לרוץ מאחות אחת לאחרת, להתרוצץ קרוב לשעה במחלקה ולהתחנן שמישהו יבוא ויגאל אותו מהצרכים שעוטפים אותו (ולא, לא היתה שם החייאה בחדר אחר באותו הזמן, גם לא מצב חירום אחר...). אישפזו את סבא הלילה ושוב אני מוצא את עצמי, בפעם השמינית בערך בשעה האחרונה, עונה לו איפה אנחנו נמצאים ומה זה הדבר הזה שיש לו על היד ולמה הכל כאן כל כך שונה מבית האבות ואני יודע שזה לא יעזור ותיכף הוא ישאל שוב בדיוק את אותן השאלות ואני אמשיך לענות לו את אותן התשובות באותה הסבלנות, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שואל, כי אני יודע שזה היחס שהייתי רוצה שסבא שלי יקבל... ובכוונה לא כתבתי איפה אישפזו אותו, זה ממש לא משנה. נכון שזה מאוד פשוט לצאת לתקשורת עם מכתב מזעזע ולספר לכולם שבבית החולים X סבא שלי לא מקבל את היחס שהייתי רוצה שיקבל. במקום זה אני מבקש מכולנו, כאן בד' אמותינו הוירטואליות לקחת רגע אחד של מחשבה לפני שאנחנו מטפלים ב"זַקֵן" הבא שלנו. הפעם זה סבא שלי, מחר זה עלול להיות הסבא של כל אחד אחר.
טלפונים של 7 בבוקר אף פעם לא מביאים איתם בשורות טובות, אלו לא מתעוררות כל כך מוקדם. גם הטלפון של היום בבוקר לא היה שונה מחבריו לשעה המוזרה הזו. שיחה קצרה ואינפורמטיבית, עד כמה שניתן, שהופכת כל תכנית קודמת למשהו שצריך לבטל ופותחת חור אחד ארוך וגדול בלו"ז קדימה... את שלב חדר המיון לא זכיתי לראות הפעם, אמא עשתה את זה יפה בלעדיי. הגעתי כדי לחפש אותם ברחבי בית החולים, משימה מורכבת לכשלעצמה. היא המתינה לתשובות של בדיקה מסויימת, הוא כבר הועבר לבדיקה הבאה בליווי פתק "נא להחזיר למקום בתום השימוש" (בניסוח קצת יותר עדין, אמנם, משהו עם המילים מחלקה ובדיקות, אבל הרעיון העקרוני זהה...). חצי שעה של המתנה לסניטר, שיבוא וייקח אותנו חזרה למחלקה, וכלום לא קורה. כלום - חוץ מחולים נוספים שמגיעים לבדיקה (עם סניטר, מן הסתם, שיוצא מן המכון בידיים ריקות) וטכנאית אחת, יחידה בסדום, שמנסה להבין למה האדון במיטה במסדרון עדיין לא הוחזר למחלקה. בסוף החזירו אותו. יש משהו מאוד שונה בלהיות בצד. כשאני המטפל אני עושה את זה מכל הלב, כנ"ל כשאני המטופל. אבל המצב הזה, בצד, לא טבעי לי. כל קשיש שיצא לי לטפל בו קיבל את הטיפול המסוּר ביותר. תמיד עם חיוך וסבלנות אין קץ. למשפחות והצוותים שמסביב, ששאלו איך אני מצליח, נהגתי לענות שאני נותן לו את אותו הטיפול שהייתי מעניק לסבא שלי. פתאום זה שונה. זה אמנם הסבא שלי, אותו אחד מהתשובה, אבל הטיפול הוא לא אותו הטיפול שהייתי רוצה לתת לו. באותה סבלנות בדיוק, בלי להתעצבן עליו לרגע, אני מסביר לו בפעם השביעית שהוא לא יכול לרדת עכשיו מהמיטה לשירותים ושיש עליו טיטול בדיוק בשביל זה. והוא, בפרצוף מבוייש שרק ילד בן 91 יכול לעטות על פניו, מבין שאין לו ברירה ונשבר. הוא יודע שברגע שיסיים "יחליפו לו" אבל שנינו מופתעים לגלות ששוב צריך לרוץ מאחות אחת לאחרת, להתרוצץ קרוב לשעה במחלקה ולהתחנן שמישהו יבוא ויגאל אותו מהצרכים שעוטפים אותו (ולא, לא היתה שם החייאה בחדר אחר באותו הזמן, גם לא מצב חירום אחר...). אישפזו את סבא הלילה ושוב אני מוצא את עצמי, בפעם השמינית בערך בשעה האחרונה, עונה לו איפה אנחנו נמצאים ומה זה הדבר הזה שיש לו על היד ולמה הכל כאן כל כך שונה מבית האבות ואני יודע שזה לא יעזור ותיכף הוא ישאל שוב בדיוק את אותן השאלות ואני אמשיך לענות לו את אותן התשובות באותה הסבלנות, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שואל, כי אני יודע שזה היחס שהייתי רוצה שסבא שלי יקבל... ובכוונה לא כתבתי איפה אישפזו אותו, זה ממש לא משנה. נכון שזה מאוד פשוט לצאת לתקשורת עם מכתב מזעזע ולספר לכולם שבבית החולים X סבא שלי לא מקבל את היחס שהייתי רוצה שיקבל. במקום זה אני מבקש מכולנו, כאן בד' אמותינו הוירטואליות לקחת רגע אחד של מחשבה לפני שאנחנו מטפלים ב"זַקֵן" הבא שלנו. הפעם זה סבא שלי, מחר זה עלול להיות הסבא של כל אחד אחר.
