איש וצילו

[נ ט]

איש וצילו

תמיד, הלך הוא במעלה הדרך צילו השתרך אחריו עצוב. בעמדו, נדמה וצילו מסרב פוסע-אט להמשיך מעלה. והאיש נענה ועולה נעלמים אל קרן-רחוב. יש אומרים, שמשוחח הוא לצילו. אחרים שמעו את צילו עונה בעדו. רק תנועות שפתיהם נראות. אך מעולם לא חלף להם ריב ולחישותיהם נותרו שלהם. בפינת קרן-רחוב הם רובצים האיש וצילו. צילו והאיש. הוא מושיט יד אוחזת כובעו וצילו מניף אחריו. יש ועלמה משליכה שם מטבע והאיש מניד ראש צילו לא טורח. בשלהי חורף נעלם האיש וצילו שמא מת. אומרים שהן רק קרן רחוב מזכירה בצל ערביים מעונן.

 

[טאKילה]

צֵּל

לִצְעָדַי נוֹשֵׁק עִתִּים בְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים לָרֹב בַּלֵּילוֹת. כְּשֶׁהָאֲוִיר רֵיחַ תַּפּוּחִים וְנִפְנוּף רוּחַ מְלַטֵּף. בְּשְּׂחוֹק וַדֶמַע לָעַד מְחֻבָּרִים הַצֵּל שֶׁלִּי וַאֲנִי.

 

[נ ט]

צל של געגוע

גם לנגיעות הרוח שנגענו, יש צל. הוא נוצר אט, מתארך, מתכהה ומתהווה לצל של געגוע. שאינו, שאינו מרפה.