הנדלניסט מהבקעה
New member
אי הסכמה על חלוקת קרקע בירושה מביא ל-3 ערכאות שיפוטיות.
החלטה בתיק בע"מ 9013/15 בבית המשפט העליון
לפני: כבוד השופט מני מזוז
המבקש: נאיף חסן
נ ג ד
המשיב: סעיד חסן
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.11.2015 בעמ"ש 31660-03-15 (ע"י כב' השופט נ' סילמן)
ה ח ל ט ה
1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, ר' למלשטריך-לטר ו- ע' זרנקין) מיום 29.11.2015 בעמ"ש 31660-03-15, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן) מיום 21.1.2015 בתמ"ש 19014-06-12.
2. ענייננו במחלוקת בין שני אחים - המבקש והמשיב. אביהם המנוח (להלן: האב) ירש יחד עם שני בְּנֵי אחִיו (להלן: האחיינים) חלקה בכפר ירכא (להלן: החלקה), אשר שטחה הוא 21,058 מ"ר. האב נרשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של מחצית החלקה (10,529 מ"ר), כאשר המחצית השנייה נרשמה על שם האחיינים. עם זאת, ובניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין, קיבל האב, בהתאם לתשריט חלוקה של החלקה משנת 1988 אשר קיבל תוקף של פסק דין, את הזכויות בחלקה המערבי של החלקה, ששטחו 9,299 מ"ר, בעוד שהאחיינים קיבלו את הזכויות בחלק המזרחי והגדול יותר של החלקה, ששטחו 10,529 מ"ר.
3. ביום 1.6.1992 העניק האב למשיב רבע מהחלקה (כלומר, מחצית מהחלק של האב בחלקה, כפי שהיא רשומה בלשכת רישום המקרקעין) בהסכם מתנה, וביום 27.1.1993 העניק האב למבקש רבע מהחלקה, אף זאת בהסכם מתנה. המבקש והמשיב רשמו את הסכמי המתנה בלשכת רישום המקרקעין, ולפיכך רשום כל אחד מהם כבעליו של רבע מהחלקה (דהיינו 5,264 מ"ר).
4. המשיב הציג בבית המשפט לענייני משפחה תשריט חלוקה בינו לבין האב, אשר נחתם על ידיהם מוקדם יותר ביום 27.1.1993 - אותו היום שבו העניק האב למבקש את חלקו בחלקה (להלן: תשריט 1993). לפי תשריט 1993, חלקו של המשיב בחלקה עולה על חלקו של המבקש ב- 600 מ"ר. דהיינו, מחלקו של המבקש נגרעו 300 מ"ר אשר היו מגיעים לו אם החלוקה בין האחים הייתה שוויונית.
5. כפי שניתן להיווכח, הרישום בלשכת רישום המקרקעין אינו משקף את הסכם החלוקה מ- 1988 שבין האב לבין האחיינים (שבמקור נתבעו בכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, אך נמחקו ממנו), וכן אינו משקף החלוקה בין האחים לפי תשריט 1993.
6. המבקש תבע בבית המשפט לענייני משפחה פירוק שיתוף בחלקה, לפי השטחים הרשומים על שמו ועל שם המשיב בלשכת רישום המקרקעין - דהיינו רבע החלקה לו ורבע החלקה למשיב. הוא טען כי תשריט 1993 הוא מסמך מזויף, וכי ככל שהוא אכן נחתם על ידי האב, הרי שהוא משקף הסכם לפירוק השיתוף בין האב למשיב, ומאחר שהמבקש לא היה שותף לו ולא ידע עליו - התשריט אינו מחייב אותו. המשיב טען כי תשריט 1993 הוא אותנטי, כי המבקש ידע על התשריט ועל החלוקה לפיו, וכי לאורך השנים נהגו השניים על פי החלוקה שנקבעה על ידי האב, אשר חילק את השטח על פי עצי הזית שבמקום (ולכן החלוקה אינה שוויונית).
7. בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן) דחה את תביעתו של המבקש. בהסתמך על עדויותיהם של המשיב ושל האחיינים ובהתחשב בתמיהוׂת מסוימות שעלו מעדותו של המבקש, הגיע בית המשפט למסקנה לפיה "מהלך תקופה ממושכת, למעלה מעשור שנים, מצב השימוש בפועל היה שונה מהמציאות הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, על אף הרישום בלשכת רישום המקרקעין". בית המשפט קבע כי החלוקה בפועל עלתה בקנה אחד עם החלוקה לפי תשריט 1993, עליו חתמו האב והמשיב, אשר חתימותיהם אושרו על ידי עו"ד מועין דבאח. נקבע כי מעדותו של עו"ד דבאח עולה הרושם כי הוא לא היה מאשר חתימות של אנשים שלא הופיעו בפניו, ולכן יש להסיק כי "בעת עריכת [תשריט 1993], כבר היה האב מודע לכך כי קיים פער בגודל החלקות בין זו של [המשיב] ובין זו שהעביר [למערער]...". אשר על כן, בית המשפט הסיק כי הזכויות אותן קיבלו האחים מהאב לא היו זכויות בשטחים השווים בגודלם, ושני הצדדים היו מודעים לכך ופעלו בהתאם במהלך השנים. לפיכך, ובהסתמך על פסיקה של בית המשפט המחוזי, נקבע כי די בחלוקת השימוש בפועל במשך השנים כדי להצדיק סטייה מהמרשם ולראות בה הסכמה לפירוק שיתוף בהתאם לחֲזָקָה, ודאי כאשר נחתם גם אותו הסכם חלוקה בין האב למשיב, הוא תשריט 1993. על כן נקבע, כי "גם אם יש לפרק השיתוף במקרקעין, כמבוקש על ידי [המבקש], הרי שיש לבצע פירוק שיתוף זה בהתאם לחלוקה ההיסטורית, בהתאם [לתשריט 1993] אשר אושר על ידי עו"ד מועין דבאח".
8. המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ובית המשפט המחוזי בחיפה - בדעת רוב, מפי כב' השופטת ש' שטמר אליה הצטרף כב' השופט ע' זרנקין - דחה את הערעור. בית המשפט ציין כי המבקש לא חלק בערעורו על כך שהאב חתם על תשריט 1993 וכי חזר בו מטענתו שהתשריט מזויף, ודחה את טענת המבקש כי הוא לא ידע על החלוקה שבין האב למשיב. נקבע כי אפילו לא ידע המבקש על החלוקה בין האב למשיב, הרי שהמתנה למשיב של זכויות במקרקעין לפי האמור בתשריט 1993 קדמה בזמן למתנה למבקש, ולפיכך, בהיותם של הסכמי המתנה עסקאות נוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (ומאחר שהמבקש כמובן לא שילם עבור המתנה) - זכותו של המשיב גוברת על זכותו של המבקש.
כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר, בדעת מיעוט, הציעה לקבל את הערעור בכל הנוגע לגודל שטחן של החלקות של האחים, כך שלמבקש ולמשיב יהיה שטח שווה בגודלו (למבקש החלק המערבי ולמשיב החלק המזרחי). זאת, מאחר ש"חזקת השוויוניות" שבין האחים, הנלמדת מהסכמי המתנה שהעניקו באופן שווה רבע מהחלקה הן למשיב והן למבקש ואשר נחתמו בנוכחות עורך דין ונרשמו בטאבו - לא נסתרה. השופטת למלשטריך-לטר קבעה כי "מכלול הנסיבות סביב נושא [תשריט 1993] תמוה, שברירי, ואין בו את המשקל הדרוש לסתור את החזקה", וזאת בין היתר מאחר שהגם שתשריט 1993 והסכם המתנה למבקש נחתמו באותו היום - הם נחתמו אצל שני עורכי דין שונים (עו"ד מועין דבאח ועו"ד נסיב שנאן), מבלי שסופק לכך הסבר המניח את הדעת. נקבע כי העדר הדיווח לעו"ד שנאן על תשריט 1993 שנחתם מוקדם יותר באותו היום אצל עו"ד דבאח, העובדה כי לא הוכח שהמבקש ידע על קיומו של תשריט 1993 עד לניהול התיק בבית המשפט לענייני משפחה, מנהגו של האב לחלק במקרים אחרים לבניו את המקרקעין שבבעלותו באופן שוויוני, אי רישומו של תשריט 1993 בטאבו - בכל אלו (ועוד) יש כדי "להטיל צל כבד על השאלה האם זה היה רצונו של האב, יש כדי לתמוך בעמדת [המבקש] כפי שטען בחקירתו כי האב לא ידע על מה חתם... ולשיטתי, אין בהן כדי להרים את נטל ההוכחה הסותר את חזקת השוויוניות". עוד נקבע, כי הגם שהוכח שהחלק המזרחי של החלקה הוחזק בפועל על ידי המשיב והחלק המערבי על ידי המבקש, לא הוכח כי הצדדים החזיקו במשך השנים בחלקות שאינן שוות בגודלן כפי המתואר בתשריט 1993. על כן, קבעה השופטת למלשטריך-לטר, נדרשת התערבות בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מאחר ש"התמונה המצטיירת ממכלול העובדות שונה בתכלית מהתמונה שהצטיירה בפני הערכאה הדיונית".
9. עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המבקש, דעת הרוב בבית משפט קמא התעלמה מראיות המלמדות על רצונו האמיתי של האב ונסמכה על מצג עובדתי שגוי שהוצג על ידי המשיב, ולפיכך גרמה למבקש עיוות דין וחוסר צדק. על כן קורא המבקש לאימוץ דעת המיעוט של השופטת למלשטריך-לטר.
10. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
המשך בדף הבא.
=========================================================================
פרל דוד, סלולרי - 052-8964914
מייל - [email protected]
החלטה בתיק בע"מ 9013/15 בבית המשפט העליון
לפני: כבוד השופט מני מזוז
המבקש: נאיף חסן
נ ג ד
המשיב: סעיד חסן
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.11.2015 בעמ"ש 31660-03-15 (ע"י כב' השופט נ' סילמן)
ה ח ל ט ה
1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, ר' למלשטריך-לטר ו- ע' זרנקין) מיום 29.11.2015 בעמ"ש 31660-03-15, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן) מיום 21.1.2015 בתמ"ש 19014-06-12.
2. ענייננו במחלוקת בין שני אחים - המבקש והמשיב. אביהם המנוח (להלן: האב) ירש יחד עם שני בְּנֵי אחִיו (להלן: האחיינים) חלקה בכפר ירכא (להלן: החלקה), אשר שטחה הוא 21,058 מ"ר. האב נרשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של מחצית החלקה (10,529 מ"ר), כאשר המחצית השנייה נרשמה על שם האחיינים. עם זאת, ובניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין, קיבל האב, בהתאם לתשריט חלוקה של החלקה משנת 1988 אשר קיבל תוקף של פסק דין, את הזכויות בחלקה המערבי של החלקה, ששטחו 9,299 מ"ר, בעוד שהאחיינים קיבלו את הזכויות בחלק המזרחי והגדול יותר של החלקה, ששטחו 10,529 מ"ר.
3. ביום 1.6.1992 העניק האב למשיב רבע מהחלקה (כלומר, מחצית מהחלק של האב בחלקה, כפי שהיא רשומה בלשכת רישום המקרקעין) בהסכם מתנה, וביום 27.1.1993 העניק האב למבקש רבע מהחלקה, אף זאת בהסכם מתנה. המבקש והמשיב רשמו את הסכמי המתנה בלשכת רישום המקרקעין, ולפיכך רשום כל אחד מהם כבעליו של רבע מהחלקה (דהיינו 5,264 מ"ר).
4. המשיב הציג בבית המשפט לענייני משפחה תשריט חלוקה בינו לבין האב, אשר נחתם על ידיהם מוקדם יותר ביום 27.1.1993 - אותו היום שבו העניק האב למבקש את חלקו בחלקה (להלן: תשריט 1993). לפי תשריט 1993, חלקו של המשיב בחלקה עולה על חלקו של המבקש ב- 600 מ"ר. דהיינו, מחלקו של המבקש נגרעו 300 מ"ר אשר היו מגיעים לו אם החלוקה בין האחים הייתה שוויונית.
5. כפי שניתן להיווכח, הרישום בלשכת רישום המקרקעין אינו משקף את הסכם החלוקה מ- 1988 שבין האב לבין האחיינים (שבמקור נתבעו בכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, אך נמחקו ממנו), וכן אינו משקף החלוקה בין האחים לפי תשריט 1993.
6. המבקש תבע בבית המשפט לענייני משפחה פירוק שיתוף בחלקה, לפי השטחים הרשומים על שמו ועל שם המשיב בלשכת רישום המקרקעין - דהיינו רבע החלקה לו ורבע החלקה למשיב. הוא טען כי תשריט 1993 הוא מסמך מזויף, וכי ככל שהוא אכן נחתם על ידי האב, הרי שהוא משקף הסכם לפירוק השיתוף בין האב למשיב, ומאחר שהמבקש לא היה שותף לו ולא ידע עליו - התשריט אינו מחייב אותו. המשיב טען כי תשריט 1993 הוא אותנטי, כי המבקש ידע על התשריט ועל החלוקה לפיו, וכי לאורך השנים נהגו השניים על פי החלוקה שנקבעה על ידי האב, אשר חילק את השטח על פי עצי הזית שבמקום (ולכן החלוקה אינה שוויונית).
7. בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן) דחה את תביעתו של המבקש. בהסתמך על עדויותיהם של המשיב ושל האחיינים ובהתחשב בתמיהוׂת מסוימות שעלו מעדותו של המבקש, הגיע בית המשפט למסקנה לפיה "מהלך תקופה ממושכת, למעלה מעשור שנים, מצב השימוש בפועל היה שונה מהמציאות הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, על אף הרישום בלשכת רישום המקרקעין". בית המשפט קבע כי החלוקה בפועל עלתה בקנה אחד עם החלוקה לפי תשריט 1993, עליו חתמו האב והמשיב, אשר חתימותיהם אושרו על ידי עו"ד מועין דבאח. נקבע כי מעדותו של עו"ד דבאח עולה הרושם כי הוא לא היה מאשר חתימות של אנשים שלא הופיעו בפניו, ולכן יש להסיק כי "בעת עריכת [תשריט 1993], כבר היה האב מודע לכך כי קיים פער בגודל החלקות בין זו של [המשיב] ובין זו שהעביר [למערער]...". אשר על כן, בית המשפט הסיק כי הזכויות אותן קיבלו האחים מהאב לא היו זכויות בשטחים השווים בגודלם, ושני הצדדים היו מודעים לכך ופעלו בהתאם במהלך השנים. לפיכך, ובהסתמך על פסיקה של בית המשפט המחוזי, נקבע כי די בחלוקת השימוש בפועל במשך השנים כדי להצדיק סטייה מהמרשם ולראות בה הסכמה לפירוק שיתוף בהתאם לחֲזָקָה, ודאי כאשר נחתם גם אותו הסכם חלוקה בין האב למשיב, הוא תשריט 1993. על כן נקבע, כי "גם אם יש לפרק השיתוף במקרקעין, כמבוקש על ידי [המבקש], הרי שיש לבצע פירוק שיתוף זה בהתאם לחלוקה ההיסטורית, בהתאם [לתשריט 1993] אשר אושר על ידי עו"ד מועין דבאח".
8. המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ובית המשפט המחוזי בחיפה - בדעת רוב, מפי כב' השופטת ש' שטמר אליה הצטרף כב' השופט ע' זרנקין - דחה את הערעור. בית המשפט ציין כי המבקש לא חלק בערעורו על כך שהאב חתם על תשריט 1993 וכי חזר בו מטענתו שהתשריט מזויף, ודחה את טענת המבקש כי הוא לא ידע על החלוקה שבין האב למשיב. נקבע כי אפילו לא ידע המבקש על החלוקה בין האב למשיב, הרי שהמתנה למשיב של זכויות במקרקעין לפי האמור בתשריט 1993 קדמה בזמן למתנה למבקש, ולפיכך, בהיותם של הסכמי המתנה עסקאות נוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (ומאחר שהמבקש כמובן לא שילם עבור המתנה) - זכותו של המשיב גוברת על זכותו של המבקש.
כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר, בדעת מיעוט, הציעה לקבל את הערעור בכל הנוגע לגודל שטחן של החלקות של האחים, כך שלמבקש ולמשיב יהיה שטח שווה בגודלו (למבקש החלק המערבי ולמשיב החלק המזרחי). זאת, מאחר ש"חזקת השוויוניות" שבין האחים, הנלמדת מהסכמי המתנה שהעניקו באופן שווה רבע מהחלקה הן למשיב והן למבקש ואשר נחתמו בנוכחות עורך דין ונרשמו בטאבו - לא נסתרה. השופטת למלשטריך-לטר קבעה כי "מכלול הנסיבות סביב נושא [תשריט 1993] תמוה, שברירי, ואין בו את המשקל הדרוש לסתור את החזקה", וזאת בין היתר מאחר שהגם שתשריט 1993 והסכם המתנה למבקש נחתמו באותו היום - הם נחתמו אצל שני עורכי דין שונים (עו"ד מועין דבאח ועו"ד נסיב שנאן), מבלי שסופק לכך הסבר המניח את הדעת. נקבע כי העדר הדיווח לעו"ד שנאן על תשריט 1993 שנחתם מוקדם יותר באותו היום אצל עו"ד דבאח, העובדה כי לא הוכח שהמבקש ידע על קיומו של תשריט 1993 עד לניהול התיק בבית המשפט לענייני משפחה, מנהגו של האב לחלק במקרים אחרים לבניו את המקרקעין שבבעלותו באופן שוויוני, אי רישומו של תשריט 1993 בטאבו - בכל אלו (ועוד) יש כדי "להטיל צל כבד על השאלה האם זה היה רצונו של האב, יש כדי לתמוך בעמדת [המבקש] כפי שטען בחקירתו כי האב לא ידע על מה חתם... ולשיטתי, אין בהן כדי להרים את נטל ההוכחה הסותר את חזקת השוויוניות". עוד נקבע, כי הגם שהוכח שהחלק המזרחי של החלקה הוחזק בפועל על ידי המשיב והחלק המערבי על ידי המבקש, לא הוכח כי הצדדים החזיקו במשך השנים בחלקות שאינן שוות בגודלן כפי המתואר בתשריט 1993. על כן, קבעה השופטת למלשטריך-לטר, נדרשת התערבות בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מאחר ש"התמונה המצטיירת ממכלול העובדות שונה בתכלית מהתמונה שהצטיירה בפני הערכאה הדיונית".
9. עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המבקש, דעת הרוב בבית משפט קמא התעלמה מראיות המלמדות על רצונו האמיתי של האב ונסמכה על מצג עובדתי שגוי שהוצג על ידי המשיב, ולפיכך גרמה למבקש עיוות דין וחוסר צדק. על כן קורא המבקש לאימוץ דעת המיעוט של השופטת למלשטריך-לטר.
10. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
המשך בדף הבא.
=========================================================================
פרל דוד, סלולרי - 052-8964914
מייל - [email protected]