אי לי שמץ.

[ירגזי כחול]

אי לי שמץ.

והיא תשאל מה זה המרד הזה ואני אתנגד בטריקת דלת ומאחוריה אסכים בשקט, ואשנא כי מה זה חוסר הנשימה הזה, ומה אני כל כך אוהבת בזה שאין אויר או באנשים שבסוף אני לא מצליחה לסבול למה תמיד אוהבים אותי חזק מדי ומאוחר מדי בלילה ודוקר ולמה זה תמיד מוצא את עצמו בסוף מתהפך בתוך הבטן שלי למה תמיד האנשים הלא נכונים למה את הצדדים הכי לקויים שלי בעירות הזו של אמצע הלילה בלב שלי בתוך הלב של מישהו אחר שיעלם מחר, בוודאי, ושוב וטקטקטק תשתי את זה, תשאפי תנשפי תשירי את הטירוף הזה בצלילים דקים, אפילו צרחות כאלה שאת בעצמך כבר לא תוכלי לשמוע כי הן יפלחו שם משהו עד שיפסיק להיות לך אכפת, תנגני אותו בבלוז שרגוע מדי בשביל התזזית שיש לך בידיים או בג'אז מאולתר שמהיר מדי בשביל הבלבול שיש לך בראש, אולי אז, רק אז... הה, הוא עדיין פה אויש.

 

[ירגזי כחול]

ולישון גם לא. ט?

ותלתלים פזורים זה כמו הילדה שהייתי ושלא אהבתי ואולי מזה כל כך ברחתי כשניסיתי ליישר אותה ואולי להסתכל על זה עכשיו ופתאום להבין מה זה מזכיר, ולנסות לסדר את השיער לכיוון קצת שונה, רק שזה לא ייראה לך ככה, כמוהה רק שלא תהיי את, שוב, עוד אחת מהבנות האלה ש לא אוהבות את עצמן שאת כבר כל כך לא יכולה לסבול וזה מה שאף אחד לא מבין ש כבר לא אכפת לי אם אני לא יפה אני פשוט לא מסוגלת אפילו לחשוב על להרגיש לא יפה לחשוב שאני לא יפה או בעיקר להתעסק להתעסק להתעסק בזה כל היום, לעזאזל ולהסתכל על הילדה הזאת זה כמו להרגיש את זה שוב פתאום עיניים פעורות בהרגשה הזו שאת מכל הכיוונים מנוקרת מנוכרת עיניים פעורות גדול מדי אבל בלי דמעות אף פעם ותלתלים שאת שונאת ופה שאף פעם לא מחייך בתמונות או שזה סתם שהשעה מאוחרת מדי בלילה אבל בא לי להחליק להחליק להחליק פתאום או פשוט למרוט הכל לקלף את העור, גם אני לא אוהבת להרגיש ככה בכלל טריגרים מגעילים, דאמט

 

[ירגזי כחול]

[ט]

ואני פוחדת ללכת לישון אני פוחדת שירדפו אחריי בראש תמונות של ילדות מקיאות ומשמינות ומרזות וחושך, חושך, ופאקינג חלב אחד אחוז ודנונה פאקינג אפס, ופקאינג גלידה ושוקולד, ופאקינג בחילה של דיאטניות צורחות ללכת לבדיקות דם וילדות מושכות ראשים של ילדות אחרות מהאסלה מאיפה השבוע מהגיהנום הזה, מאיפה ושל פיות שחשבתי שאוהבים אותי אומרים לשלי לסתום לסתום לסתום וראשים שחשבתי שאוהבים מסתובבים לכיוונים הפוכים פתאום ולילות קרים שקמים מהם עם דלקת ריאות וזה בכלל רק סוף הקיץ וערפל שמתאים את עצמו ללב באופן מאוד מעצבן ולבד מעיק וההרגשה שלא מגיע לך שתוכל למלא אותו ופחד פחד פחד ושלילה. ושל אמא שלי בוכה ואבא שלי צועק. ושל הקטן מדבר מדבר אבל אז נזכר באיזה עולם הוא חיי ושותק. ושלי הולכת מכאן. ולא שמחה בכלל. ושלי אומרת יותר מדי דברים שאני אפילו לא מרגישה בנוח להגיד והמילים שלי כמו גדר מסביבי והבטן שלי היא כמו מה שמכיל את כל הכאבים שלי למען השם. [הכל בסדר, אני כמובן רואה את המעט שלא, אני צריכה להרדם ואני לא נרדמת, זה לא טוב, לא, לא ממש.]

 

[paperdoll]

[...]

מצטערת. (וחיבוק) לא יודעת מה לומר עוד. מקווה שנרדמת בסוף.. לא טוב להיות ערים בשעות ככ הזויות בלילה, אפילו רעות יכולה לומר לך את זה!

 

[ירגזי כחול]

הייתי צריכה לדעת

. מזל שלא כו-לם קוראים בסיפורים, אה? וואו, הכל מתבלגן לי בראש. "אל תגידי לי, תגידי ל...." זה כמו "שטיפות שעוברות דכרך" לא? [שיט, נמאס לי, קצת]

 

[Yael Floyd]

../images/Emo41.gif

"מה זה חוסר הנשימה הזה, ומה אני כל כך אוהבת בזה שאין אויר או באנשים שבסוף אני לא מצליחה לסבול למה תמיד אוהבים אותי חזק מדי ומאוחר מדי בלילה ודוקר ולמה זה תמיד מוצא את עצמו בסוף מתהפך בתוך הבטן שלי" בסוף נרדמים איכשהו

בד"כ בלילות כאלו, על ספה בסלון.

 

[ירגזי כחול]

נה,

עדיף להתרחק מהסלון אצלינו, כמה שפחות דיבורים עם... ואשכרה הצלחתי להמנע מדיבורים עד לא מזמן. ואפילו נרדמתי. בסוף * ... אבל. תודה. ממש.

 

[מתנות]

שמש אחת

מה שיעל ציטטה ו- "וראשים שחשבתי שאוהבים מסתובבים לכיוונים הפוכים פתאום ולילות קרים שקמים מהם עם דלקת ריאות וזה בכלל רק סוף הקיץ וערפל שמתאים את עצמו ללב באופן מאוד מעצבן ולבד מעיק וההרגשה שלא מגיע לך שתוכל למלא אותו" כתבת כל כך יפה, ועם כל המילים הצרוחות האלה והטריגרים והתמונות בראש שמפחידות עדיין היה פה משהו כל כך בסדר תקראי, תראי את לא כל כך נוראית כמו שאת מרגישה

 

[ירגזי כחול]

אם כבר אז את, בסדר. אוף ../images/Emo10.gif../images/Emo23.gif

 

[noosh]

אוף.

אלוהים. ואני פוחדת ללכת לישון אני פוחדת שירדפו אחריי בראש תמונות של ילדות מקיאות ומשמינות ומרזות וחושך, חושך, לפחד מהלילה.... כי אז הכל נופל, והכי קשה להחזיק כי הגוף כבר חלש מכל היום, ואין אוויר כשהחלון מוגף והדלת סגורה והמזגן זה רק קור וקור וקור. אני ממש רוצה להיות שם בשבילך עכשיו, ואני מרגישה שאת מרגישה שאת צריכה להתמודד ואין לך כוח, וזה אפילו לא הוגן במקום מסוים, למה זה צריך ליפול עלייך ככה? (תלתלים פזורים ונסיונות להאבק בשיער שלך, ההשלכות האלה במאבקים היומיומיים האלה מול הקרמים והמסרקים ולפתוח עוד תלתל ועוד אחד, ואיך מחליטים איך לסדר הפעם ואיך מחליטים פשוט לתת לזה להיות, ואי מחליטים להמשיך ליישר וליישר, ואיך יודעים מה התשובה הנכונה בכלל? מה צריך לעשות?) אוף. | חיבוק |.

 

[ירגזי כחול]

../images/Emo23.gif... ממש.

וזה בסדר. את יותר מעוזרת. את יודעת.

 

[מורני !]

תגובה

<אני חושבת שכתיבה טובה של אדם נמדדת בכמות האסוציאציות האישיות שהוא מעביר לקורא שלו> לפני איזה שבועיים הייתה תוכנית בוקר בערוץ 2. לרוב זה שעות עבודה שלי אבל זה היה בשבוע חופש היחיד שהיה לי בחופש הגדול ובמקרה ראיתי. בכל מקרה הם דנו שם על מתבגרים והתמודדות איתם, במיוחד התמודדות של ההורים ואחר כך גם של הצבא. היה שם פסיכולוג שאמר שבעצם כל ההגדרה העצמית שלנו בגיל הזה היא די שקרית כי היא נובעת אך ורק מההיפוך של ההגדרה של ההורים. כל מה שההורים שלנו חושבים אנחנו עושים הפוך. זה נובע מהרצון להיפרד מההורים ולפתח יישות עצמאית, בלי לדעת בעצם איך עושים את זה, ולכן עושים את זה במריבה כי ככה תמיד קל יותר להיפרד. ואז יוצא שאנחנו נכנסים למעגל בו אנו רבים עם ההורים על כל מה שהם מאמינים, ובוחרים בדיוק את ההיפך מהם כדי שיהיה לנו על מה לריב ואז אנחנו מתנתקים מהם, ובאיזה שלב מפתחים את האמונות והדיעות ה*האמיתיות* שלנו, שלא נובעות מהדווקא. וזה רק בגלל ההתחלה שכתבת. כל השאר עשה לי המון כואב בבטן, כזה שגרם לי לקרוא את הקטע בערך דקה וחצי אחרי שכתבת, אבל להצליח להגיב רק עכשיו.

 

[ירגזי כחול]

...

תודה על התגובה הזאת. עם הדווקא. זה גרם לי הרבה לחשוב.. ואגב,

או שלאו דווקא, פשוט ש, אם כבר, אני כבר כמה ימים מראה לאנשים משהו ובעצם מאז שכתבת אותו פה אני מצטטת אותו לאורך החיים שלי אז בהזדמנות זו, תודה גם על זה...

 

[מורני !]

../images/Emo20.gif גם בשביל התזכורת.