אי פתיחות של הורים מאמצים

[eee60]

אי פתיחות של הורים מאמצים

אנחנו חלק מקבוצת הורים מאמצים. שנפגשים מידי פעם ו 2 דברים מפריעים לי:1)חוסר פתיחות ואי רצון באמת לספר על הקשיים שחובה או לא כל משפחה או חד הורית.וזה כבר לא פגישה וירטואלית.הכל טוב הכל מושלם כאשר את רואה את הילד שלהם ורואה שיש בעיות
2 חוסר סובלנות כלפי ילד חריג.מהורה מאמץ הייתי מצפה ליתר סובלנות אבל לא היתה בקבוצה משפחה שילדתה היתה בעייתית בהתנהגותה וחברי הקבוצה הפסיקו להזמין אותה למפגשים
למה אני ממשיכה להיפגש?כדי שבכל זאת בתי תיהיה גם בחברה של ילדים מאומצים עם כל ההשלכות

 

[משתפרת]

eee זה אכן חשוב שביתך תכיר ילדים מאומצים

מנסיון, ההכרות הזו תהיה חשובה להם עוד יותר כשיגדלו. אני יודעת שהפרט הביוגרפי הזה מאד חשוב ללינדו. לדוגמא, לפני כשבועים סיפר לי על אמא של חבר ועל מה שאמרה לו. "גם היא מאומצת", אמר. זה היה הפרט היחיד שציין. לא הגובה, צבע השיער או העינים, לא הגיל, לא מבנה הגוף.
מנסיון, שיחות מעמיקות מלב אל לב לא יכולות להתבצע בנוכחות הילדים, אפילו כשהם צעירים. האזניים שלהם חדות ביותר, הם קולטים כשהם מוקד השיחה. גם כשהם עסוקים במשחק כל פעם מישהו מגיח אל ההורים שלו, והשיחה לא יכולה להתגלגל בחופשיות. קבוצות תמיכה של הורים יעילות יותר לא בנוכחות הילדים.
באשר לחוסר הסובלנות שגילית בקבוצה איתה את נפגשת אני יכולה רק לחשוב שכדאי שתכירי משפחות נוספות ומהן תרכיבי מעגל קרוב יותר. גם הורים מאמצים הם בני אדם, וככאלה יש בינם אנשים סובלניים יותר ופחות, חיוביים יותר ופחות, נחמדים או לא נחמדים. ואגב, גם מידת הפתיחות תלויה בסוג האנשים איתם את נפגשת.

 

[KallaGLP]

שיתוף כל כך אישי קשה ובעייתי, במיוחד בנוכחות הילד

ובקבוצה גדולה של זרים. לאף אחד לא נעים כשמספרים עליו דברים אישיים שלא בחר לחשוף בעצמו. ילדים הם בני אדם בדיוק כמו הוריהם וזכאים לפרטיות שלהם. אני מניחה שבעיניהם של הורים, טובתם של הילדים קודמת בדרך כלל (ובצדק מבחינתי) לטובתן של משפחות מאמצות אחרות. ייתכן שבמפגשים מצומצמים בין משפחות שפיתחו ביניהן חברות קרובה יותר מעבר לקשר של אימוץ בלבד, ואולי בייחוד ללא נוכחות הילדים, תהיה מוכנות גדולה יותר לחשוף מידע אישי.

 

[דניאלהI11111]

אני החלפתי שלש קבוצות הורים מאמצים עד שמצאתי אחת שמתאימה לנו

היינו חברים בשתי קבוצות של הורים מאמצים שבהן לא מצאנו את עצמנו.
בקבוצה הראשונה מיד עם בואנו מרוסיה היתה הכחשה גורפת של הבעיות, והורים שלילדיהם היו בעיות רגשיות והתנהגותיות ואפילו קשות, לא הוציאו הגה והרגישו מאויימים מהרוח השלטת של "הכל בסדר" וילדים מאומצים הם בדיוק כמו ילדים ביולוגים מבחינה רגשית".
בקבוצה השנייה היו הרבה הורים למתבגרים מהמזרח הרחוק, ברזיל וגואטמלה והרגשתי שכאם לילד צעיר מרוסיה אנחנו מדברים שפות שונות ועסוקים בתכנים שונים. היו גם מפגשים שכללו את הילדים ושם בכלל הרגשנו שלבן שלנו אין מענה.
רק בקבוצה השלישית המדהימה שלי אני מרגישה "בבית" ויכולה להביא את עצמנו, קשיינו, שמחותינו ולבטנו למקום שמרגיש לי שמבינים אותי.

 

[שני ברגר]

מעניין, אני אף פעם לא הייתי בקבוצה כזו.