אך התסכול...
כן, אז אני בן 21. עמוק בארון. רק החברים הקרובים יודעים. ההורים לא יודעים ואני לא מתכוון לספר להם לעולם. פשוט לא מרגיש צורך. העניין הוא שכרגע, אני עדיין חי עם ההורים, בחדר פרטי משלי, אבל הקשר בין החדר הפרטי לפרטיות הוא מקרי בהחלט... זה לא כמו אצל אחי שאין לו בושה להכניס כל יום מישהי אחרת לחדר שלו.. אצלי גם אם יהיה מישהו אחד אני אצטרך להתחבא, אין סיכוי שאני אנסה להבריח אותו אליי לחדר שלא לדבר על לנעול אותו.. חשבתי על להשכיר דירה.. הרי זה חלום מאוד נפוץ שאתה לפני צבא ואתה חושב שזה דבר פשוט שמגיע אוטומטית אחרי הצבא. רחוק מהמציאות לצערי הרב.. נכון לעכשיו אני יודע שאין לי מצב להשכיר למרות שאני עובד וחי לא רע. אבל התסכול בלדעת שלפחות לשנה הקרובה לא תהיה לי הפרטיות והיכולת להיות עם מישהו לבד ובשקט זה דבר שאוכל לי את הלב ומתסכל עד השמיים.. סתם רציתי לפרוק...קשה לשמור תסכול בלב.. ממש קשה..
כן, אז אני בן 21. עמוק בארון. רק החברים הקרובים יודעים. ההורים לא יודעים ואני לא מתכוון לספר להם לעולם. פשוט לא מרגיש צורך. העניין הוא שכרגע, אני עדיין חי עם ההורים, בחדר פרטי משלי, אבל הקשר בין החדר הפרטי לפרטיות הוא מקרי בהחלט... זה לא כמו אצל אחי שאין לו בושה להכניס כל יום מישהי אחרת לחדר שלו.. אצלי גם אם יהיה מישהו אחד אני אצטרך להתחבא, אין סיכוי שאני אנסה להבריח אותו אליי לחדר שלא לדבר על לנעול אותו.. חשבתי על להשכיר דירה.. הרי זה חלום מאוד נפוץ שאתה לפני צבא ואתה חושב שזה דבר פשוט שמגיע אוטומטית אחרי הצבא. רחוק מהמציאות לצערי הרב.. נכון לעכשיו אני יודע שאין לי מצב להשכיר למרות שאני עובד וחי לא רע. אבל התסכול בלדעת שלפחות לשנה הקרובה לא תהיה לי הפרטיות והיכולת להיות עם מישהו לבד ובשקט זה דבר שאוכל לי את הלב ומתסכל עד השמיים.. סתם רציתי לפרוק...קשה לשמור תסכול בלב.. ממש קשה..